"אחד הדברים המופלאים בעיני בעיסוק במטרידים מינית/עושים מעשים מגונים/אנסים זה הטענה [נגד] עיתונות שעוסקת בזה במקום, נגיד, המשטרה", כתב בפייסבוק חיים לוינסון, כתב "הארץ". "כמובן שהטיעון הזה אף פעם לא נשמע כשמדובר בעבירות של טוהר המידות, צווארון לבן ושוחד. לפי הפרמטר הזה, אפשר לסגור את כל מחלקות התחקירים [...] במקרה, נגיד, שעיתונות אוספת עדויות על התעללות בחוסים חסרי ישע, גניבה מעיריות, וטיסות של חברי-כנסת במחלקה ראשונה, אז כולם עומדים ומריעים כפיים. 'עיתונות חוקרת' ראויה לכל שבח. נראה לי שמה שמניע את המגיבים מהסוג הזה הוא פחד. הם מתחילים לפשפש בעברם, ובודקים אם כיבדו כל 'לא' ששמעו בחיים, האם באמת טרחו לחשוב לרגע האם הבחורה אחרי חיזרו באובססיביות באמצע הלילה באמת רצתה את זה, האם כל הזיונים שהם התגאו עליהם בחבר'ה היו בהסכמה, או שמא הם 'הושגו' במניפולציה. הם מתחילים לחשוב שאם גם הוא 'נפל', אז מה יקרה להם כ'שההיא' תלך אל המשטרה. ומכיוון שהם לא תופסים את עצמם כמטרידים מינית, הדיסוננס הקוגנטיבי גורם להם להאשים את העיתונות. כי העיתונות – זו הבעיה".
פה מתחיל ונגמר העניין.
(מתוך "העין השביעית", http://www.the7eye.org.il/60823 )