"...על החוף על הקיץ על החוף על החוף..."
עודד מנשה, השרוע על ספת עור רחבה, מצא עצמו מפזם בחצי התלהבות
ובהיסח דעת יחד עם האיש המחייך על הבמה. שהיה במקרה או שלא במקרה
גירסה צעירה יותר, מחייכת חיוך מושלם שיניים ברזולוציה של שידורים של פעם,
של עודד מנשה. מהיצירות היותר גדולות של מילים ולחן: ירון כפכפי, הרהר
מנשה בפעם המי יודע כמה בהתאמה הקוסמית בין מילים ושמות כמו חוף, חול,
כפכף.
עודד הסתכל על שולחנון האיקאה המרובע שלפניו העמוס בעטיפות של כל טוב
שרק משלוח של בורגר ראנצ' יכול להציע ואז על חולצתו המוכתמת בנתזים של
רוטב ברביקיו וחוסר זהירות בחצי אדישות חצי עצבות.
הוא השתרע אחורה פרקדן על הספה שהייתה כל כך חשובה לעדן אישתו
והרהר בקריירה שהייתה לו, שולח יד אל עבר תפופאי נוסף, מסנן קללה על
הטיפשות הלא זהירה שגרמה לו שוב לשרוף את הלשון, ממשיך לנגוס בגליל
הדובשני בכל זאת.
"פעם היה לי את זה", חשב לעצמו, "פעם היה לי הכל". לאט לאט הוא מתחיל
לשחות בתוך אוקינוס של זכרונות תהילת כוכב ילדים.
הוא לא יכול שלא להזכר גם בחרמנות מהולה בבושה מסויימת בילדות בנות ה-18
שהיו פוקדות את האינטרקום שלו בתקווה לפגוש את אליל ילדותן ובדברים שהיו
קורים מייד אחרי שהיה בודק את תעודת הזהות שלהן בקפידה מעט היסטריונית.
כל מה שהיה זקוק לו הוא משחק שובב של "עודד אמר", ובתוך דקות מבליל
הפתיחה הנרגש של כמה שהן מעריצות את כל הדברים שהוא עשה בטלוויזיה
ובפסטיגל ובבמת בידור של אור עקיבא וכמה שהיה להן תמיד קראש נסתר עליו
- היה מוצא עצמו בתוך בליל של חלקי גוף נשי בשיא פריחתו. ברוב המקרים היה
אף זוכה לוידוי נרגש מלווה בבכי נרגש שהוא הגבר הראשון שלהן.
הוא מצא עצמו מלטף את איברו המזדקר מעל בד הבוקסר הדק כשחצי דמעה
בעינו. אלה ימים שלא יחזרו.
"דיכאון של מפורסמים" הפסיכיאטר שכל הבראנז'ה היללה קרא לזה. והוא רק
יכול היה לקוות שבורגר ראנצ' תציל אותו מגורל דומה לזה של דודו טופז. ממילא
אף חברה אחרת לא חשבה בכלל על האפשרות של להציע משלוחים לזכרון.
והיד מצאה את דרכה אל תוך הבוקסר. שוכח לגמרי מקיומה של הבייביסיטר
החמודה בת השכנים שחצי התנדבה לשמור על התינוק הקטן בזמן שעדן הולכת
להתראיין בתוכניתה של דנה רון.
היד המשיכה לנוע מעצמה כשבידו השניה הוא מנקה שפליכטה גדולה של
תפופאי מחולצתו ישר אל תוך הפה.
"אהמממ, עודד...?"
"שיט" ענק צרח במוחו כשהמודעות צעדה חזרה מלווה בצבא פטישים.
הייתה לו הרגשה שהיא הייתה בוחרת לקרוא לו מר מנשה או משהו בסגנון אם
הם היו במדינה אחרת בתרבות יותר פורמאלית או אם היה לבוש במשהו יותר
מתחתונים.
במהירות הבזק הוא התיישר ונמתח חזרה לישיבה על ספת העור, מנסה לשווה
לעצמו מראה של מבוגר עם כבוד עצמי ומכנסיים.
"כן, עדי, הכל בסדר עם התינוק?" (תהרגו אותו הוא לא היה יכול להזכר בשם
ההיפסטרי שהוא ועדן בחרה בשביל התינוק שלהם). מאז תו התקן של דיכאון
המפורסמים הוא היה יכול להתפנק בשירותים של בייביסיטר לבן שהיה ספון
חדר אחד לידו.
"הו, כן כן. הוא ישן כמו מלאך קטן ואני פשוט הרגשתי שלהשאר שם רק יוכל
להעיר אותו. אני מקווה שזה לא מפריע או משהו."
"לא, לא, אני סתם יושב וצופה בהופעות של איזה כוכב ענק מפעם", עודד אמר
וניסה להרים חיקוי של קריצה שובבה וצלופחית מפעם, אל עבר הסטודנטית
השמנמנה והמנומשת.
"אהמממ, לדעתי הוא עדיין ותמיד יהיה כוכב ענק", עדי הכריזה ברצינות שהייתה
יותר מדי תהומית.
"זה נחמד מצידך לשקר ככה לבוס שלך ואת תצ'ופרי בהתאם. טבעת בצל?",
הפטיר עודד בשעשוע.
"לא תודה, אני שומרת. אתה יודע, עודד, אוף מוזר לי לקרוא לך סתם עודד", "את
יכולה לקרוא לי אדוני. או עודד המר", קטע אותה עודד בחדות. "אתה יודע,
עודד. עשית כל כך הרבה דבריפ, הופעת כל כך הרבה, בטח הייתה לך קריירה
מרתקת. בטח יש לך מלא סיפורים מצחיקים ומגניבים. זה קצת מביך אותי לגלות,
אבל היו שנים שעקבתי אחרי כל דבר שעשית". עדי סיימה את המשפט ומייד
עברה להביט בנעליה שהיו פתאום כדבר המעניין ביותר בעולם, לחייה מאדימות
בגוון כל כך בריא, כאילו מעלות חשק רגעי לנגוס באפרסק.
"בת כמה את, עדי?" שאל עודד, עניינו ותחתוניו מזדקים.
"23", אמרה עדי בעודה מחזיקה באותו עניין עצום בנעליה.
"את ממש בגיל המתאים ללהיות ילדת ערוץ הילדים לשעבר".
"כן", בקושי הברה נחלצה מפיה של עדי. שקט השתרר בסלון הזכרון יעקובי.
"עודד אמר שלא תהיי כל כך נבוכה", ניסה עודד לחלץ את הנערה ולהנות
מהשליטה העכשיו ודאית שלו במצב.
"תודה", ציחקקה עדי. "אתה, יודע..", היססה לרגע, "הערצתי רק אותך בתקופה
שהיית בערוץ הילדים. אהממ זתומרת היה גם את נתן ברנד (הערת המחבר:
מי?????? זה הצריך לא מעט תחקיר) אבל בעיקר אותך". שוב אותו עניין מדעי
בנעליים שלה."
"אהמממ", עודד הזדקף קצת עוד, "בטח אהבת לשחק עודד אמר".
הסטודנטית הג'ינג'ית רק הנהנה.
"עודד אמר להרים ידיים!!"
עדי המבוהלת כמעט קפצה ממקומה, אך הרימה את הידיים בתנועה אוטומטית
לא מתוכננת.
"עודד אמר לא לצחוק!!", צעק עודד כשהוא תוקף את בתי שחייה הפרושים
באצבעות משתוללות.
עדי ניסתה כל יכולתה למלא אחר מה שעודד אמר ועודד לא יכול היה שלא
לשים לב לפטמותיה המזדקרות תוך כדי המשחק, של הנערה נטולת החזייה.
צומחות מתוך שדיה המלאים, המושלמים והגדולים.
"אני צריך למצוא דרך להעלות הילוך מבלי להבריח את הפרפר היפה הזה" חשב
לעצמו עודד, תוך שהוא מדגדג ומדגדג. עדי צחקה בכל ליבה כמו אחיינית
אוהבת ומעריצה כשהדגדוגים שבים ותוקפים את האיזורים העדיין נייטראליים
בגופה.
"עדידוש", עצר פתאום עודד מגלי ההתקפה הדגדוגית, "את יודעת איך היו מכנים
אותי לפעמים בערוץ הילדים ובטורי הרכילות באותה תקופה?". "עודד מנשק",
עדי הסמוקה ענתה מוכנית, באוטומטיות שהזקירה וואנס מור את האגו של עודד.
"וזה למה?! כי אני אוהב לנשק את האנשים שאני אוהב".
אמר ועשה, ממטיר עליה נשיקות אינסופיות שסחטו ממנה צחקוקים מתגלגלים.
ונישק ונישק ונישק עד שברגע אחד בו יקומים נשברים ונבנים מחדש הטמין
נשיקה אחת על פיה המתוק, ובמקום להתנתק ולהמשיך במתקפת הנשיקות
ההיתולית לא ניתק מגע ובמקום העמיק את החיבור ושקע אליה עוד ועוד כשהוא
עוצם את העיניים והעולם מתחיל לרקד ולאבד את ממשותו החומרית הרגילה
חליפות. כמו בנשיקה טובה.
עדי נטמעה כולה ואנחה ארוכה וסקסית של הפתעה וייחום נמלטה מפיה מבלי
משים.
לאחר זמן שנדמה כמו נצח (מי לא חולם לכתוב מתישהו את השורה הזאת?!),
התנתק עודד משפתיה של עדי. הוא נע אחורה להביט חודר אל עיניה הנפקחות
של עדי, ולאחר שתיקה שבמוחו נרשמה כמתוזמנת היטב, אמר רק "עודד אמר
להוריד את החולצה".
עדי הביטה ישירות חזרה בעיניים שהתגלו לו פתאום כגדולות וכחולות לאין קץ.
"כן אדוני, עודד המר", אמרה רצינות תהומית ותמימה, ובלי להסיר את עיניה
לשניה אחת מעיניו החלה להסיר את חולצתה.
עודד ניצב מול זוג השדיים היפים ביותר שראה מעודו. עגולים בשלמותם, וכמעט
זקופים לחלוטין, המעט שהיה דרוש לו לקבוע בודאות ששום יד של דוקטור קליין
הייתה בנושא. חצופים ומתריסים ומריחים כמו רוח נעורים.
פיטמותיה המבטיחות מלפני הורדת החולצה התגלו לעיניו כמו מחקים גדולים של
עפרונות מפעם, ורודים ורוטטים
עודד קבר את עצמו בחזה הזה מייד לאחר שהפסיק לבהות פעור פה כמתבגר
טיפש'עשרה מול הציצי הראשון שהוא רואה בלייב.
וזה הרגיש כמו פיצוי מלא על כל התוכניות שנאלץ לעשות בערוץ 24 מאז שיצא
לפנסיה מערוץ הילדים.
הוא מצץ וליקק ונשך כאילו אין מחר וספג אל עצמו את היופי הצעיר המתמסר
הזה.
"תורידי הכל, הכל", הוא חירחר, חייתיותיו משתלטת עליו, מוותר על כל יומרות
של "עודד אמר" או "עודד המר".
והיא צייתה כולה, גוף סמוק של אישה עם קראש שאמור היה להשכח של ילדה,
מסירה מעליה כל דבר שיסתיר משהו בה מעיניי אליל נעוריה.
ושוב, עודד היה חייב לנתק מגע ולהשען אחורה, על מנת לרשום בעינייו את
הסייחה הצעירה שהייתה כולה שלו.
והוא ידע מיידית מה הוא רוצה עכשיו עכשיו באותו רגע.
שניהם כרעו על ברכיהם על ספת העור שעדן הגרילה מקמפיין שעשתה לאיזו
חברת רהיטים כלשהי. עודד עמד והסיר מעליו את הבוקסר הטבול בכמה וכמה
טיפות אהבה (PRECUM) והחולצה שנתנה את כל מה שיש לבורגר ראנצ' להציע.
"תתחילי עם הביצים", הורה לה באדנותיות כשמבושיו נמאים ישירות מול פניה.
מתענג על העובדה שבעוד שניה הפנים מתוקות האלה תהיינה טמונות
בקומפלקס היוקרתי של איבר מינו.
עודד הרגיש שוב מלא שליטה. כמו פעם. כשהיה מריץ 4 חלטורות במקביל
באנאליות פרפקציוניסטית שאיש לא הבין מדוע הוא משקיע בתוכנית כמו קיץ על
החוף. או ששטוס. וגדודי גרופיות היו עושות כל דבר שציווה. אחת אחרי השניה.
מהאינטרקום.
עדי הייתה כולה התמסרות באותו רגע. פניה המתוקות של השמנמנה המנומשת
נעו בלי חשש אל אשכיו של עודד מנשה ושפתיה הקטנות עטפו במלואם את שקי
האשכים של כוכב עבר. ולעודד זה הרגיש נפלא. נפלא? שמיימי!
"את יודעת, הביצים בפה שלך מזכירות לי את מנת הבורמוליקוס מבית אבא...",
התחיל לומר עודד בחיקוי חצי מהוקצע ליהורם גאון כשהאצבע המורה התמידית
מהחוקי זקופה לה בגאון, כשידית דלת הכניסה פתאום ירדה (בזכרון לא נועלים
דלתות) ועדן הראל נכנסה אל הבית במלוא הדרה, סחוטה כולה מהצורך לדבר
עם דנה רון רבע שעה כדי להשאיר בחיים את הקריירה היחידה שעוד המשיכה
לשלם את החשבונות בבית הזה.
שקט.
עודד הבין פתאום שיש ספקטרום נרחב לשקט. ויש סוגים של שקט שהוא לא
שמע.
זכרותו הבורמוליקוסית התכווצה באחת בפיה של הסטודנטית השובבה כזו
הראויה לבעל שסורס בהבלח.
אוזניו מתפוצצות בצפצופי פעמונים כבדים ו-<קללה תימנית ארוכה שלא ערכתי
תחקיר עליה>
"יא חתיכת חרא קטן ונוסטלגי, אני עושה נסיעות הלוך ושוב לתוכנית שנתנו
לאישה שלא יודעת חיבור וחיסור פשוט כדי שנמשיך להיות מסוגלים לשלם את
החשבונות ואתה תוכל להזמין מהבורגר ראנצ' ואתה מזיין את הבייביסיטר?????"
"אתה יודע, ג'וני מ- MTV GREATEST HITS בחיים לא היה עושה לי דבר כזה
כשהיינו ביחד. וגם לא הבחור מאייס אוף בייס שהציע לי נישואין".
דמעות של כעס ועלבון עלו בעיניה.
"אתה עוד תשלם על זה, תחליף עלוב לגבר, אתה עוד תשלם על זה"
השקט שוב חזר לבית משפחת מנשה-הראל. שקט שלא היה בו דבר מבורך.
ושלושת הדמויות פשוט קפאו שם, כאילו מחכות לעונש הנכון עליו תחליט
השופטת והתליינית עדן הראל.
"בואו איתי לחדר השינה", אמרה עדן לבסוף, "כן כן, גם את, שרמוטה קטנה",
הוסיפה לעבר הסטודנטית חסרת האונים שכאילו נקלעה במקרה לסיטואציה
הסוריאליסטית הסלבית הזאת, "אין שום סיבה שאני לא אהנה גם כן מהעונש
הזה".
עודד ושותפתו לפשע היערומים והמכווצים גררו רגליהם בעוקבם אחר עדן
הנזעמת אל עבר חדר השינה, מבטם המושפל נתון במגפי הברך מעור שחור
מבריק של הדומינה של הבית.
"תתכופף ותוציא מתחת למיטה את הארגז הגדול שיש שם"
מוחו של עודד הבין במהירות הבזק איזה ארגז גדול ימצא שם ובהפניית מבט
מתחנן מבוהל אל אישתו הנזעמת אמר בקול שמעט יילל "אבל הבטחת לי
שנפטרת מכל הדברים האלה כשהקשר בינינו ניה רציני. את יודעת שזה קצת
מפחיד אותי כל הענין הזה".
"שילמתי לסבלים קצת אקסטרה כדי שיעבירו את הארגז הזה כשאתה לא תראה.
קשה לאישה להפרד מהצעצועים שלה. עכשיו תרד למטה ותוציא אותו!" ובסוף
אומרה בעטה עם מגפה בישבנו המבוייש והפילה אותו אל המיטה הקפיצית.
עודד לא היה מסוגל להתנגד לה.
הבושה הטמונה במה שעשה יחד עם האימה שהכל יתגלה ברבים יחד עם רסיסי
זכרונות עבר שהעניקו לו טעימה מהמקומות אליהם נקמנותה של עדן אישתו
יכולה להגיע, הכל יחד רוקן אותו מכל כח רצון ויכולת התנגדות.
"תעמוד על הברכיים על המיטה, ואת שרמוטה, תחזרי למצוץ לו כמו שעשית
קודם בזמן שאני מתארגנת".
תקוה פנימית זעירה התגנבה אל ליבו של עודד שאולי הכל בסוף יהיה בסדר.
והוא התמסר כולו אל אותה תחושה מענגת בה תפסה אותו אישתו אך לפני
רגעים מספר, כשהסטודנטית השמנמנה המבוהלת ממלאת מחדש את פיה
המתוק בביצי ההפתעה של עודד מנשה.
"אתן יודעות, הביצים בפה של הילדה החמודה פה מזכירים לי את מנת
הבורמוליקוס מבית אבא...", התחיל עודד המשועשע מחדש למלמל ביהורם
גאונית כשסטראפלס שחור עצום שעדן הראתה לו רק פעם אחת והפחיד אותו
עמוקות, ננעץ בישבנו, מונע באנרגיה עצומה של אישה נשואה זועמת.
עודד יילל מכאב בזעקה שנשמעה בכל רחבי זכרון יעקב.
תן בודד ענה עליה ממרחקים בייללה משלו.
דיסקליימר: הבלוגאי ירצה לציין שאין בכל הנכתב טיפה מן האמת. הכל פרי
שעבוד לתאוותו הדבילית לשעשע. הסיפור פרי דמיונו המוגבל ואין בכל הכתוב
נסיון לפגוע באיש, אלא רק נסיון (פתטי) לבדר.
- ותודה ל- BROMANCE החדש דנדש שלי. על ההשראה והאנרגיה לכתוב את הסיפור
הבשל הראשון בחיי -
