אני רעב למשהו אחר. רעב עייף כזה.
במקום הטוב.
כולי מוצף בתשוקות רעות. שמתודלקות בכעס, שנאה, כאב. זה תמיד צריך לפגוע, לרמות, להשמיד. להיות לא בריא, רקוב.
אני תוהה עד כמה התשוקות הכי עמוקות שלך מעידות עליך.
אם לאונן על דברים טובים ומלאי אהבה לא ממש עושה לך את זה, מה זה אומר עליך.
עד כמה אתה CONSUMED באנרגיות השליליות.
עד כמה זה מנוע שממשיך לליתור עוד ועוד ומתדלק את עצמו. SUSTAINABLE.
אני יודע בראש שאהבה היא מפתח לכל.
שהכל צריך לנבוע משם.
שרק הרס צומח מתוך הכאב.
אני מרגיש כמו מכוכב אחר.
שהספקתי לכבוש ולהשתלט על השפה של הילידים. אבל אין בזה שום דבר שמספק.
אני עורג למישהי מהכוכב שלי, אבל זה רק גדודים על גדודים של בנות התרגום.
רק חרמנות. לא עניין אמיתי.
לא רוצה לעבוד כדי להחדיר משהו לתוך מישהי. לתחקר אותה כדי להעמיד פנים שאני מתאים בדיוק למה שהיא משתוקקת אליו.
אני רוצה את זה פעם אחת טהור. ענין אמיתי והקסמות אמיתית עם פשוט להיות מי שאתה. בלי לעבוד.
החיבור לצ'ט פה מוציא ממני את הרעל, הסאדיזם. זה לא לקחת אחריות לכתוב את זה ככה. הוא לא מוציא ממני. אני מוותר לעצמי.
זה כאילו שכל מה שהתקופה הזאת מציעה הוא תחרות, לקחת, לנסות להיות יותר טוב מאחרים. שחצנות. תמיד לנסות לסדר במוח כמה אתה יותר טוב מהאחר. וזה חסר תוחלת. ואני לא מצליח להחלץ מזה.
אני לא מצליח לחשוב על יעדים לחלום עליהם שלא מונעים ממקום של לנצל את היכולות שלי כדי להוכיח כמה אני יותר טוב מאחרים.
זה חסר תוחלת.
אין לי מושג איפה מלמדים אהבה. לעצמי, לאחר, למה שאני כשאני מסתכל סביבי. זה תמיד מקולקל ומכעיס.
תמיד כל מה שטוב ושמח מעורר בוז ציני. הרחקה של עצמך.
כל דבר בר קיימא מצריך בסיס מוצק ובלתי ניתן לפירוק.
זה בלתי אפשרי בסטטיט אוף מיינד תמידי של פירוק וניתוח והשטחה של הכל.
זה נראה בלתי אפשרי לצמוח
