הייתה לנו פגישה הבוקר שלי, המטפל ואבא ואמא.
הופתעתי כשראיתי את אבא שלי בעינית של הדלת. אחרי כל כך הרבה זמן שסרב לבקשות של אמא שלי והמטפל.
כנראה שלעובדה שאני ביקשתי בפעם הראשונה (לסיבוב המטפל הנוכחי) דרך אמא שלי שיבוא היה חלק בענין. ואולי לזה שיש לו נכדה חדשה.
אני חושב שתינוק חדש, ובמיוחד ראשון במשפחה מרכך דברים. מכניס אור ורוך. שם בפרספקטיבה את מה שחשוב.
אני מרגיש שאני במקום אחר. אני כבר לא ילד או נער מתבגר שצריך לגייס את כל כולו ואת כל משאביו כדי לנצח את האויב הכי גדול ומפחיד שלו כדי לא להמחק וכדי לחיות. כל פעם מחדש.
נתתי לעצמי לבכות בלי לשים זין על APPERANCE של חלש או מה שמצופה ממני כגבר.
הכנסתי יד פנימה TO SCOOPE את הכאב הכי גדול. וזה נגע במקומות שלא נגע קודם כי זה להגיד לאבא שלי בפנים. והפעם זה לא להגיד לו בפנים דרך לספר לאחרים עליו.
באיזשהו שלב הרגשתי כנראה בפעם הראשונה כאילו כל הרגש הזה הטו מאצ', כמו התחושה הפיזית כשצוחקים יותר מדי וכבר אי אפשר להכיל וזה מקשה על הנשימה.
אבל זה בסדר שזה קרה, גם מזה לא מתים כנראה. (רציונליזציה מרגיעה של אדם חרדתי לעצמו)
אני גאה בעצמי. לא ממקום של שחצנות. אני גאה בתובנות החדות שלי, ביכולת להבין את עצמי במקומות הרגשיים. ביכולת לנתח את הכל לנימי נימים. לראות את ההורים שלי על עלכ מה שהם, רע וטוב. על להיות עם אומץ לחשוף את כל הכאב שלי ולהגיד תראו אותו, זה מה שמקנן בי בפנים כמו סרטן.
על האומץ להגיד לאבא שלי, האויב הכי גדול שלי, שחי בי בכעס ובכאב ובדפוסים אלימים כלפי ושאני מחקה בסאדיזם כלפי אחרים לומר לו - אני צריך אותך שתהיה חלק מהתהליך כדי שאני אוכל להחלים. כדי שאוכל סוף סוף לחיות.
וכן, אני יודע שהכרה והכרות באותו סאדיזם והבנה שזה הטמה של קורבן למקרבן ואמיולציה של דפוסים לא פותרת אותי מהצורך לעבוד קשה בלשנות את זה. לא פוטרת אחריות כשאני מאפשר לזה לקרות. כשאני נסחף אל תוך ההתמכרות.
אני גאה בעצמי שאני יודע לנסח את זה בצורה שמכבדת ולא פוגעת אלא פשוט צועקת את הכאב ואומרת תראו זה הגהנום שאני חי בו כל שניה ושניה.
אני שמח על הפירות של חקירה עצמית ויושר אלים ובלתי מתפשר שקיימים בי מילדות.
פעם הם נראו כמו אוננות מנטאלית אובססיבית ומיאשת. היום אני רואה ומרגיש את הפירות.
אני יוצא מהפגישה הזאת עם תקוות אך אם ספקות שהוא תמיד יכול לפוצץ את הענין ולחזור לסורו. הוא בורדרלייני בדיוק כמוני בדרכו. רגע כך ורגע ככה. כמו רוח סערה. שור מועד. וזה מה שאמרתי לו.
אבל אתה בתחושה של שלמות עצמית כשאתה יודע שאתה עשית את כל מה שיש ביכולתך והוצאת הכל. מה שתלוי באנשים אחרים הוא שלהם. תובנה כזאת יכולה לשחרר אותי בהרגשה.
אני יודע שצמיחה יכולה לבוא רק מסליחה והשלמה. מי שנשאר עם כעסים וכאב מקבע את עצמו באותו מקום לכל חייו.
והחיים שלי כרגע אינם חיים.
אני רואה ניצנים של אנשים שאוהבים אותי ונשארים איתי לא משנה כמה חרא אני מאכיל אותם. ועדיין הפחד שינטשו אותי. ועדיין הסיכוי שאני אנטוש אותם.
אבל דברים משתנים בכל זאת בתוכי ובזה אין לי ספק. אני יותר בשל וחכם, גם רגשית. והחוכמה הבאמת חשובה היא החוכמה הרגשית.
אז אני אופטימי, כי מבחינה לוגית זאת הדרך שבאמת משאירה מקום לדברים חיוביים להתרחש. ואם יהיו אכזבות וחרא אז יהיו. עברתי כל כך הרבה סבל וחרא שכבר מה זה משנה.
רוצה למשוך עוד ועוד אהבה לחיים שלי. מכל כך הרבה מובנים וקונפיגורציות.
כפרה עלי, כזה רב רבדי.
(זחל זחלילי)
(תקוה (HOPE) יא מגעילה) :))
