הרבה פעמים עולות בי תהיות והקול ההיפסטרי המעצבן כשהחשקים שלי פשוטים ובא לי לומר או לכתוב "זונה שלי", תחזרי שוב ושוב על המשפט "אני הכלבה שלך" עד שאת גומרת.
מצד אחד אני טרול ציני שלא מפספס הזדמנות להסתלבט על כל דומיקולו (הלחם של דום + דמיקולו) עם חזה מנופח ודמיון דל.
מצד שני זו חרב פיפיות כשאני חרמן ובא לי את הסימפל סטאף.
אני קורא לא מעט סיפורים מלאי דמיון ויצירתיות פה. מלא רעיונות למיינד פאקס וקישואים.
קצת מבאס אותי שברגעי האמת אני לרוב חרמן אחול בלוע דל מחשבה כמו שנהוג לצחוק על זכרים.
אני רוצה לרצות להיות שולט גאון מבריק כמו תסריט של מ. נייט שמאלאמלאן אבל לא בא לי.
מצד שלישי אני עושה מיינד פאקס לא נגמרים לכל מי שסובב אותי אז אולי זה בעצם הפורפליי הלא נגמר.
אני חושב שהתרופה לזה היא נשלטת יצירתית (מתחלפת יצירתית זה בכלל החד קרן שאני רוצה לבת מצווש אבל לא מעז אפילו לחלום עליו).
וריטאלין :)
וטנטרה
ויותר לאהוב
אבל שוב פרדוקס - יש בי פן מאוד שתלטני שרוצה בדיוק מה שאני רוצה בדיוק וחדות.
אוף
לא קל