משהו עוצר אותי מלכתוב פה כמו שאני באמת יכול לכתוב.
אני צריך לזהות את זה ולפרק את זה.
אולי זה מעורר בי יותר מדי חרדה ומשם הדרך קצרה לאלמנטים כפייתיים וזה בדיוק מה שמשמיד יצירתיות ווירטואוזיות אמיתית.
אולי גם יותר מדי פרפקציוניזם.
אני רוצה לקפוץ מדרגה בכתיבה שלי. אני חושק בתחושה הזאת של קפיצה שהיא לחלוטין קפיצת מדרגה. כמו לעלות שלב במשחק מחשב. את הביטחון המוחלט הזה והתחושה של הכברת דרך.
אני צריך להסתכל לתוך עצמי. לראות מיהם הסרטנים שצובטים לי את הבטן ונתלים מצבתותיהם. ולשחרר.
כן, בהחלט יש פה לחץ. לחץ שמצמצם את שדה הראייה שלי. צריך לשחרר.
מבט שקט ורגוע וצלול אל כל התחושות שמרכזיות בי, שהן די דפוסים כשאני ניגש לכתוב פה
ואולי גם מבט במוטיבציות שלי
לשחרר. גם לתפוח ת'מבט לעבר אלה שגורמים לי לקנא ולהרגיש מאויים ברהיטות, במנגינה בשטף שלהם. ולתת לדברים שאני אוהב שם לחלחל אלי. לא לפחד
לא להרחיק, לא לחסום, לא לנכר
להתמזג, לא להלחם
לא רק לנסות לנצח את כולם בראשי
לא לתת ליופיים של אחרים לאפס אותי בין רגע
(וכן, זה שוב מגיע לאותו בסיס להכל שהוא האהבה)
רוצה להתחדש יותר
לא להרגיש שאני כותב את עצמי שוב ושוב אותו הדבר
כי אני כן מרגיש שאני משתנה
אני רוצה שגם הכתיבה שלי תתעשר
זאת אחת הדרכים היחידות שלי ליצור כרגע
תמיד מלחיץ אותי הסיום
כי אי אפשר סתם לעצור באמצע
זאת חובבנות