"... מאופיינת על ידי דפוס נרחב של חוסר יציבות במערכות יחסים בין-אישיות, בתחושת העצמי ובמצבי הרוח, לצד אימפולסיביות משמעותית."
לחבר הכי טוב שלי יש חתול שחור חדש (I NAMED HIM מוש). תיקון ממיס לחתול הקודם הלבן-אפור היפהפה וחסר התועלת שהיה לבד עד עכשיו. בעזרת השם הוא ילמד אותו להיות חתול. החתול השחור הזה עם הפרווה הנעימה מאין כמוה כמעט מהרגע הראשון מתכרבל ומתרפק ולא בורח אחרי כל מגע של יותר משלוש שניות. תענוג שמיימי, במיוחד למי שחווה כל כך את החסר. הגור הזה לאחרונה נהייה נשכן לא קטן ושרטן בינוני. שאלתי את חבר שלי אם הוא ממשיך לשחק איתו באגרסיביות. הוא ענה שכן. וזה לא מפריע לך הנשיכות החזקות האלה והשריטות? לא, הוא ענה לי, אני צריך שזה יהיה חזק כדי להרגיש.
כמו בהרבה מקרים בחיים בהתחלה חשתי מעין כעס ותחושת למה הוא לא מבין שזה לא בסדר ואיך הוא לא מתקן את זה בעצמו. אבל אחרי כמה ימים פתאום ראיתי את הקשר לזה שאני כך יותר מדי פעמים עם בני אדם.
זה נובע מכמה סיבות: שחזור של תחושות נטישה והזנחה עמוקות שמקורן בילדות השבות לחיים בכל פעם שמשהו מהווה טרגיר למקומות האלה, קושי בהכלת אכזבות בין-אישיות, הדחף החזק לנטוש לפני שנוטשים אותך הנחווה כתחושה של עוצמה ושליטה, דרך מעוותת לבדוק עד כמה אכפת לאנשים ממך וכמה הם ילחמו עליך (דפוס "ההשענות על הדלת"), הנקיון והשקט הפנימי שבלצבוע הכל בצבע מונוכרומטי אחד - שחור, הפעולה המוחלטת והלא מבלבלת של לחתוך הכל ברגע, והצורך שזה יהיה חזק כדי להרגיש. מעין סאדומזוכיזם רגשי פנימי כזה.
יכול להיות שזה יקרא כאיזה סוג של כתב סינגור עצמי של נתקן סדרתי ויכול להיות מאוד שבחלקו הוא לגמרי כזה, אבל בתכלס, מה זה כבר משנה. להעלות את זה על הכתב עוזר בעיבוד של זה ומקדם עוד צעד קטן בריפוי העצמי.
אני רק מאחל לעצמי, שאזכה ללמוד להציף בעצמי ולחוות עד הקצה ולהנות מהלבן כשם והרבה יותר משלמדתי לשכלל את השחור. די.
