עזבו עכשיו כיבוש או לא כיבוש או כל מילה גדולה וטעונה אחרת.
תדמיינו שניה את עצמכם במקום הילדים האלה. במקום ההורים שלהם. מתעוררים משינה. באמצע הלילה. והדבר הראשון שהם רואים כשהם פותחים ת'עיניים זה חיילים רעולי פנים אוחזים נשקים דרוכים וצועקים על ההורים שלהם.
ותסבירו לי
איך "ניהול הסכסוך" לא מייצר את דור המחבלים הבא.
ואני לא מאשים את הילדים האלה, מחנכים אותם מגיל צעיר לשנאה. (אלה שהתחפשו לחיילים)
והנה יהודי מהתפוצות, שמתחבר לטוב במסורת היהודית, ומסרב לתמוך במה שנעשה כביכול בשמו ובשם היהדות העולמית כולה, זוכה להכנסת האורחים החמימה של המשטרה המוסרית ביותר בעולם:
(פרוייקט תגלית הפרטי שלו)
אבל האשם בהסברה הלקויה שלנו, נכון?!
תפתחו כבר ת'עיניים ותתעוררו מחלום התעמולה וההסתה שמאכילים אתכם מגיל אפס.
מתחושת ההתקרבנות הלאומית (שוב. כך עושה כל בריון, מכה ואז מתבכיין לסירוגין) שמחוזקת ע"י המשלחות החלולות לפולין וטקסים משמימים בכל שנה. במקום באמת ללמוד את הלקחים האנושיים המוסרים האוניברסליים מכל מוות וסבל, שלנו ושל האחרים.
אנחנו רק מתכרבלים ומתקבצים אחד אל השני בתחושה החמימה של העולם כולו נגדנו וכולם אנטישמים.
יגאל עמיר, ברכותיי. ניצחת.
ואם מישהו מרגיש שהפוסט הזה פוגע בו באיזושהי דרך, בסמיכות קרובה כל כך ליום הזיכרון, אני באמת מתנצל, זאת ממש לא כוונתי. להפך. אני כל כך רוצה שנצא כבר מהקיפאון הכללי הזה בו אנחנו מקבלים בהכנעה את זה שלנצח נאכל חרב ועמנו לבדד ישכון. עטוף בטלית הקורבן שלו.
אני רוצה שנעצור את מעגל הדמים הזה. אני רוצה שאיש לא יתווסף יותר לאותה משפחה ארורה. "משפחת" השכול.
אנחנו החזקים יותר (לגבי חוזקו הצבאי של צה"ל אין אף מחלוקת) - לכן אנו יכולים לעשות יותר.
ואם יהיו כאלה שיתרעמו על פעולותיו המזוויעות של הצד השני - אין לי בעיה לפרסם לינקים אמינים בפוסט הזה עצמו. לא שזה ישנה משהו מהותי. כי את הכאב שלנו, אנחנו מתעמלנים נהדר. אבל לפחות זה אולי יראה שאני לא עוד סתם איזה 0מולן מצוי. אלא יש בי מידה של איזון.
