http://www.themarker.com/news/1.3052027
אומנם המחשבה הראשונה שלי הייתה למה שניה אחרי שהוא נפטר, למה לפגוע כך ברגשות המשפחה שלו, אך לדעתי האינטרס הציבורי גובר.
בדיוק כמו שכן צריך היה להציף את סיפורי התקיפות המיניות של רחבעם זאבי "גנדי" (גם כן שם).
אם יצא לכם נסו לקרוא את ספר ההמשך של אורסון סקוט קארד (שבאופן אירוני לחלוטין לצד החמלה העצומה והדחף החזק והאמיץ ללמוד להכיר את האחר במקום להלחם בו, הוא הומופוב מוצהר בהתאם לעקרונות דתו המורמונית) ל-"המשחק של אנדר" - "קול למתים". ספר זה, מעבר להיותו סיפר עלילה לא רע, מעלה רעיון שקסם לי מרגע קריאתי אותו ונחרת בזכרוני כשהוא צץ כמעט כל אימת שאני שומע על מישהו נפטר - הרעיון של הספד אמיתי שהוא עבד רק לאמת ולא לשום דבר אחר - פריסת קורותיו של הנפטר - לטוב ולרע. כך גם למותם של הרשעים ברשעים יהיה משמעות. כך נוכל ללמוד את השיעורים הנחוצים לנו כחברה ותרבות.
בנימין "פואד" בן אליעזר היה אחד המושחתים במושחתים. אדם שהדבר היחיד שהאמין בו היה טובתו האישית וטובת בני משפחתו - אני מאתגר כל אחד מכם לאתר לי איזו הצעת חוק בלתי נשכחת שהוא יזם והוביל. בכל שנותיו בכנסת.
עלינו להבין כחברה השואפת להיות חושבת, השואפת להיות במומנטום של התפתחות תמידית, שאדם כזה היה במרכז הציבוריות הישראלית במשך עשרות שנים, וכולם שתקו. וגם כשמבקר המדינה חקר ומצא - סגרו לו תיקים. רק בערוב ימיו, כשעשה את הטעות של התמודדות על נשיאות המדינה (*שיעול מעושה* סילבן *שיעול מעושה*) ואיים מספיק על שאיפותיו של אחד המתמודדים האחרים או אחד מתומכיהם, רק אז כל המוגלה יצאה החוצה.
לפני זה לא היה צדיק אחד בסדום. אפילו סנט רבין.
עלינו ללמוד מחייו של איש כזה מהם הנורמות, הערכים והנהלים הפורמליים אותם עלינו לשנות. וכמה שזה מבליט ביתר שאת את חשיבותה של שקיפות.
ובאשר לשירותו הצבאי והסיירת שהקים ועוד אי אילו מעשים טובים שעשה בחייו - אלה יזקפו לזכותו.
יש לצאת מתוך הגישה השטחית הדיכוטומית של טוב ורע. יש להתאמץ ולחשוב ולנהוג כמבוגרים ולראות את כלל האמת לאמיתה שהיא תקופת החיים השלמה של בן אדם. על הטוב ועל הרע.