כל נסיון שלי להתחבר עמוק זוכה פה ישר למחבת על הראש.
או שתסביך הגראוצ'ו מארס שלי דופק לזה מחבת על הראש.
לא יודע למה אני מנסה רק פה, המקום הזה מרגיש כמו המקום היחיד הנכון.
רק פה נמצאים אנשים שמכירים לעומק כאב, ושפיתחו את הדחף החולני גם לשחק בו.
רק פה יבינו ויזדהו עם עומק תהומות הכאב והיאוש והלימבואים השחורים שחונקים אותנו לתקופות ארוכות. ולא באיזו קבוצת תמיכה אד-הוק בפייסבוק מלאה בפרזות יבבניות רדודות.
הפרדוקס הוא אולי שאלה מאיתנו שכל כך פצועים לא יכולים אולי להחזיק את החיבור האנושי עם הפצועים האחרים לאורך זמן. אנחנו גם פוצעים אחד את השני.
הכל מרגיש כמו תעלול שטני אחד גדול ומתמשך שמופעל על כולנו.
אני כמה לפתרונות, אני כמה לתשובות, אני כמה למשהו שינתץ את הדפוס ההתמכרותי המזוכיסטי נפשי שאני קורא לו חיים. אך מה שהיה מנגנון הגנה נכון לזמנו הפך להיות מוות מתמשך בעודך בחיים.
אני כמה לאור, לחום, לקירבה, למשהו שירגיש בפעם הראשונה בחיים כמו משפחה, אך מה שאני רואה להיכן שאני לא מביט זה רק מסיכות ואומללות וניכור ולבד של חיים מודרניים שרק עסוקים בלהסביר לך למה אתה לא מספיק באף תחום.
החורף רק מעצים את הכאב והחנק הזה, ואני שואל את עצמי למה זה כל כך פאקינג קשה לפגוש אור וחום ואנושיות טהורה בחיוביותה ומגע אנושי אמיתי בין אנשים.
בכל מקום אני חש את הניכור הזה, אבל אולי אני מגזים מתוך הפצע שלי בדחף הזה להרגיש התמזגות מושלמת.
אבל אפילו אחת בלבד, למה היקום הזה כל כך קמצן מזדיין.
לולא תקוות הסינגיולריטי מזמן כבר הייתי גומר את זה מגג איזה בניין גבוה מדי.