אף פעם לא ממש הבנתי למה הכוונה כשאומרים, אתה מקבל רק הזדמנות אחת. כי יש לא מעט הזדמנויות שמתנגשות בנו באופן שגרתי כמעט. לא את כולן אנחנו לוקחים, על חלק אנחנו מוותרים מראש, או כשמסתבר שזה לא הזמן או הנסיבות. את חלקן אנחנו מחבקים וסוחטים. אז, מה הקטע עם ההזדמנות האחת הזו?
מסתבר שזו הזדמנות שלוקחת אותך. את לא לוקחת אותה. אם תהיי מספיק ערה לרדת מהגשר ביציאת החירום הנכונה, ההזדמנות תיקח אותך. היא תיקח אותך ותנער לך את החיים עד שתשכחי בכלל מהמשפט. תשכחי למעשה כל מה שידעת ותתחילי ללמוד דברים חדשים כמו תינוקת. אם תרדי במקום בו ההזדמנות עורבת לך, את צפויה לחוות מפץ כזה שתצטרכי להחזיק חזק כדי לא לעוף מעוצמת התעופה העצמית שתחושי על כנפי ההזדמנות. למעשה, לא תביני זמן רב מה בכלל קורה. הכל מסביבך יסתחרר ודברים אט אט ירקמו צורה שלא הכרת קודם ויתאימו את עצמם לאזורים בתודעה שלך, בהכרה שלך, ובתת הכרה שלך, שלא הכרת. ואז גם יקרו כל מיני דברים פיזיים, כאילו ממש ארציים כאלה שלא תביני מאיפה ואיך ואיך זה בכלל ייתכן שזה קורה כך כעת. אחרי כל מה שכבר ידעת והכרת וחשבת שידעת והכרת. וואלה, זה מעיף לך את הסכך וכדאי שתקבעי את עצמך למשהו עם יתדות עמוק מהקודקוד לקצות האצבעות אם את רוצה לראות את זה קורה. ולהרגיש. וזה מלא בחילה. מלא מלא בחילה. מה זה מלא בחילה? זה להקיא ממש פיזית כי הכל בתוכך מתערבב ומסתדר מחדש. וכשאת לא מצליחה להקיא את מתהפכת מכאבים איומים של הגוף החדש שגדל עלייך. ואז מלא ימים של כאב ראש מפוצץ ושוב בחילה. וברגעים שתרגישי קצת יותר טוב, תחשבי שאולי כדאי לחפש שוב את הגשר הזה שירדת בו באמצע הכביש המהיר ושם פגשה אותך ההזדמנות. כי זה יותר מדי. הרבה יותר מדי. ואת כבר לא יכולה ממש. אין לך זמן לעכל ואת שוב מקיאה. ותעלי על הכביש המהיר ותמצאי את הגשר ותרדי במדרגות החירום. אבל הזדמנויות שכאלה לא נותנות לך לעשות שטויות של מה שהכרת קודם. לא לא. את תחזרי לחיקה של ההזדמנות ותתמסרי לזעזוע המוח שהיא מביאה איתה. ואז באחת הפעמים שתקיאי שוב יעמוד אבא מעלייך, יאסוף לך את השיער, וילחש לך, הכל בסדר ילדה שלי. אני כאן.
