Resistance level

הצלע ואני יצאנו ללבן עניינים על נגרוני מוגזם ברוף טופ של המנדרין אוריינטל סבוי, ציריך.

סיכמנו שיש להמשיך ללבן על נגרוני נוסף בקרוב 🤭

Q טוען שהם לא מבינים כלום ואנחנו עמוק לתוך זריחת עידן הדלי. הוא מראה לי איך מופע הירח המלא בבית השביעי מסתנכרן היטב עם יופיטר שמתיישר עם מארס. ושום דבר בו לא ממש היפי. זאת אומרת, המח החריג שלו כלל לא זועק דרך הנראות היומיומית השווה, אך החפה מהצהרות אופנתיות שלו. לפחות עד כמה שאינדונזי ענק עם מוהוק כסוף יכול להשתלב בנוף. והוא ממשיך וטוען מפיו של הפסיכואנליטיקאי השוויצרי, קרל יונג, לגבי עידן הדלי בה נזרקת ההזדהות הישנה עם האגו לעזאזל, לטובת הבאת המודעות מתוך התת- מודע. יענו כולנו הופכים לאלוהים. בכל אופן, מי ששרד את מפל המים שניתך מתוך הדלי. והוא טורח להזכיר לי ששנינו דליים שממילא מורגלים באינטגרציה בין טוב לרע. והוא טוען שהמפלצת שבתוכנו זועקת להכרה ואין מתאים מכך עידן הדלי כדי לאחד אותה עם הילדה הטובה שאני, והאבא הכל יכול שהוא. רק שעד שהוא מסיים לפרוש את משנתו, אני כבר נרדמתי כשטמן את אגודלו בין שפתיי המוצצות, עוד הרבה לפני השקיעה. 

two unique masterpieces

אחד הכותבים הנעקבים כאן, כתב בימים האחרונים על רקורסיה. ואני, כמו מתוך חלום בתוך חלום פתאום נחשפתי. זה היה אתמול, בדרך לאגם בערב משבני במיוחד. הוא סיפר לי שהוא קרא אותי. את הכל. כבר לפני כמעט חודש. ואז הוא גם למד שהוא ה- 'צלע'. הוא למד עוד הרבה דברים אחרים. ולא אמר דבר. תארו לכם את סיגליות של דיוויד ברוזה (מאוס למדי), על ספידים. היא חיה, בוערת, דלוקה על העולם שנגלה לה ולא בשלו, בזמן שהוא מוזן מפצפוצי המילים המנצנצות שלה. והיא לא יודעת שהוא יודע שהיא לא יודעת. והצלע הוא לא סתם צלע. זו צלע שלה. וכמו שהיא לא ממש כותבת על האף שלה, או על קצות האצבעות שלה, היא ממעטת לכתוב על הצלע. כי זה שלה. זה כנראה הכי שלה שהיא מכירה. ובזמן שקצות האצבעות נשארות שלה, איזורים מטאפיזיים, כמו המוח המתעתע, או הלב המתרוצץ, מוצאים להם יעד, אושר, תקווה, נחמה, תשוקה בלתי מוכרת, אצלו. ועל כל זה אני כותבת. כבר למעלה מחצי שנה אני כותבת. ואני לא ידעתי שהוא יודע שאני לא יודעת.

קשה לי בגרמנית

לפעמים אני מתגעגעת לצרפתית 

גם לצרפתית 

הילדים סיימו היום בית-ספר ויצאו לחופשת קיץ של חמישה שבועות. חופשה תהיה, חמישה גם, ואפילו שבועות. לגבי הקיץ, זה מעט פחות  מסתבר לעת עתה. שוויץ מאתגרת השנה ומתעתעת לגבי האיזור האקלימי שלה. בקיצור יהיה משהו של חופשת חמישה שבועות. וזה מגיע להם. שנת הלימודים כאן קשה ותובענית החל מגיל הגן. והם שלושה נינג׳ות. ואני גאה בהם כי בית הספר שאני עברתי בישראל הוא טיול לעת ערביים בגן שעשועים, לעומת מה שהם עוברים כאן. והיכולת שלי לעזור להם מוגבלת ביותר. בא נודה, אין לי שמץ. הם אשכרה דור ראשון למהגרים הכי הארד קור שאפשר לחשוב עליו.

ובקיץ (?) הם יצפו בטלווזיה 24/7 מצידי, וישחקו נינטנדו 24/7, ויכרסמו צ׳יפס והמבורגר וגלידות ולולי פופ 24/7, וילכו לישון בחצות ויקומו בחצות היום, וישחקו בארקייד 24/7, ויעשו קצת חו״ל 24/7, וילכו שלוש פעמים לכל סרט בקולנוע, בשעות שונות, על פני 24/7, ויורידו כל אפליקציה מטומטמת שאפשר לנייד ולאייפד ולסמארט ווטש, ולטיפש ווטש, ויתקלחו פעם בשלושה ימים או חמישה, לבחירתם, ואפילו, אפילו, אפילו, לא יסדרו את המיטה בבוקר.

ואני אהיה האמא המאושרת בעולם. 

אולי יתאים למישהו, אולי למישהי, אולי למישהם, אולי לאף אחד,

כמה תובנות עצמיות שבא לי להעלות על הכתב;

כשאני מנסה בכל זאת לבדוק למה מה שאני עוברת כעת שונה כל כך ממה שעברתי בעבר, או להסביר מה שונה, הדבר המובהק כנראה הוא המוטיבציה. מסתבר שגם אחרי 5336892 שנה באזורי הבדסמ, אפשר לחדד ולהתחדד ולהתחדש ובכלל, להבין כמה לא הבנתי. 

בעבר חשבתי שאני פשוט שירותית פול סטופ ומכאן המוטיבציה שלי. לכן הייתי ביצועיסטית ממש טובה. לפרקים אפילו מעולה. היה לי חשוב להשאיר את מושא השירות at awe. כזה חסר אוויר וחסר מילים, ואותי להעיף באוויר מגאווה על ששוב הצלחתי. עשיתי את זה שנים בהצלחה יתירה ועדיין תוך תסכול פנימי שזה לא באמת מביא אותי למקום מעניין, מרתק, שזה לא מעיף כלום לבד מהאגו שלי. ואגו שעף אחריתו להתרסק ולהתפצפץ. ההבנה שאני לא בכיוון חלחלה כבר לפני שנה, אולי שנתיים אפילו, אבל בהיעדר כיוון חלופי, המשכתי על פי עקרון ההתמדה.

ואז Q בא.

והציג תזה מעניינת, מעצבנת, מטרידה, מבלבלת, כזו שהיה לי קשה לאמץ ולכן בהתחלה ביטלתי לגמרי, בתירוץ נפלא ונכון תמיד ׳אתה פשוט לא מבין כלום׳. בפשטות ובתרגום חופשי, התזה שלו היתה; כשתפסיקי להיות פרפורמרית, אז תצליחי להתמסר. ואז יהיה מעניין איתך. חרף העובדה שלא הראיתי הבנה או רצון לקבל, הוא לא הרפה. כי ל- Q אכפת באמת. זה ידעתי רק בדיעבד. המזל שלי היה, שבזמן שהוא גייס את מיטב משאבי הסבלנות וקור הרוח כדי לא להרפות, באותו זמן אני הייתי מעט סדוקה, קצת סלט עייף כזה, סרט בלי פואנטה, קצת מדע בדיוני נטול מדע, הייתי קצת פריכה. אני עדיין. וכל הרפיון הזה שלי השאיר, למזלי הרב, צוהר קטן דרכו הצליחה להסתנן לאיטה התזה של Q. אני לא הבחנתי בזה, אבל באירועים קטנים, לא חשובים, הוא היה פתאום מציין, עכשיו את לא פרפורמרית. עכשיו את עושה מתוך מסירות. הוא גם טרח להזכיר ׳אהבה׳, ואני עם הרפיון שלי לא יכולתי לשאת את זה, אז שבבי התזה שהצליחו לחדור, הסתננו מהר החוצה. אבל הוא לא וויתר. וידאתי שהוא נהנה ממחול החרבות, ואז הרשיתי לעצמי, הפעם במודע, לתת לתזה לחלחל. עדיין לא היה לי ממש מה לעשות עם זה. גם אם זה נכון, ואני סתם פרפורמרית מתוסכלת, מה עושים? איך משנים דפוס? איך מניחים לאגו ומתמקדים בהתמסרות? ומה זה בעצם בכלל התמסרות? האם מעיכת האגו תביא בהכרח להתמסרות? ואיך אני מועכת את האגו שלי? Q לא אחד שימעך אגו. הוא בכלל לא עושה שום דבר שהוא תופס כשלילי, גם אם למען מטרה טובה. בכל מקרה, זה היה זמן שהתזה כבר תפסה מקום נכבד אצלי. ידעתי שאני לפחות צריכה לנסות. בעצם, הייתי ברפיון כל כך גדול, שלא היתה לי ברירה אלא לנסות. כצעד ראשון ניסיתי להפסיק להוכיח שאני טובה, משהו מיוחד, מציאה, פתית שלג. עם זה כמובן פחתו הגינונים שתפקידם היה להראות לו כמה אני אגדה בחיי. לקחתי את הסיכון שפתאום אראה לו מעט אפורה, או אפילו שפתאום באמת אהיה מעט אפורה. ביצעתי ממש מעט ורק היכן שליבי לא אפשר לי שלא לבצע ואז פתאום בשעת הביצוע הראש בכלל היה קבור במגירה. הלב היה במקום הנכון. והוא שוב היה אומר, עכשיו את לא מבצעת, את מתמסרת. התחלתי לשים לב. קצת התגעגעתי לרגעי הביצוע השמיימיים שלי, אבל התשוקה שנלוותה לרגעי ההתמסרות שמהלב איכשהו הביאו משב רוח רענן. ואז אחרי כמה חודשים הוא נתן לי אפשרות לבצע בדיוק כמו שהייתי עושה אי-אז. ואני הייתי ברקיע השביעי. הנה ניתנה לי הזדמנות להוכיח לו שוב. והתחלתי בביצוע המטלה. ופאק!!! זה היה קשה. היה קשה להיות פרפורמרית. האגו הזה שעזר לי לתמרן בנבכי הביצוע ולהביא אותה כל פעם בדוז-פואה, נעלם. הרגשתי שהפעם אני רוצה שיהיה לו טוב. וידעתי שאת הביצוע המושלם אביא מהלב. עשיתי כל מה שבעברי הייתי מבטלת על הסף. עשיתי כל מה שידעתי שיעשה לו טוב ולא מה שבהכרח יציג אותי כביצועיסטית מושלמת בעיני רבים. וכשהלב מתרחב, הוא לא נוסק ומתרסק. הוא רק מתרחב עוד. 

החדשות הטובות של היום בנושא ישראל בגיזרה הבינלאומית,

בשוויץ יוגשו בקרוב להצבעה, 4-5 משאלי דעת-קהל שונים שקוראים לאסור מימון ציבורי של אירועי האירוויזיון בשוויץ בשנה הבאה בשל העובדה שהאירוויזיון הפך לבמה לקריאות אנטישמיות.

כלובי,

אנא ממך. אני יודעת ששיפור האתר בראש מעיינך.

בחיאת, 

מתי יהיה אפשר כבר לערוך תגובות לפוסטים?

אפילו לזמן קצר אחרי הפרסום

ממש ממש קצר

פלייייייייייז