Resistance level

משהו קרה ואני כבר לא כותבת פורנו. לא מדובר על גחמות קולינריות מבית מדרשו של אבא, שאני עדיין נהנית לתאר. אלא על תחלופת רטבים שבינו לבינה. זה לא שפעם הייתי מתפייטת על תיאורי חשק מפוצצים. הייתי חובבנית למחצה. אבל מאז שאבא ואני פצחנו במסע לחקר הילדות האבודה, העברתי את רשמי המחקר להערות השוליים של המסה. אולי, לגרסת הבמאי. זו שתמיד אעדיף להשאיר הרחק מעין הציבור. המחקר בתחילתו. אפשר לומר- וזה לא יהיה רחוק מהאמת, בחיתוליו. והוא מעביר אותי על דעתי וזורק אותי לחפש מיקוד בשדות לא מוכרים. ממש כמו הערות שוליים של ספר. למעשה, כבר בימי הסטונדטיאליים חיבבתי את העיון בהן יותר מקריאה רציפה של המאמר עצמו. הבנתי שכדי לרדת לשורש העניין אני צריכה להתחקות בעצמי אחר המקורות. והייתי תלמידת סטרייט A כמו שאבא קורא לזה. ועכשיו יש לי הזדמנות לכתוב את ההערות בעצמי. אבא עוזר לי לא אחת. ולפעמים המחקר כל כך מושך וסוער ומדליק, וקצה הנייר מתבלה, והערות השוליים נרטבות, נמחקות, ואבא עוזר לי לכתוב אותן מחדש.

אנחנו בפאתי לוצרן אבל אבא עומד על הסירים להכנת גאדו גאדו אינדונזי מדויק לילדה שלו. בגלל שזה זורם לו בדם, הוא מרשה לעצמו להוסיף שיפודים קטנים של עוף וסירלוין שהוא מעסה ברוך של צייד מיומן בתוך קערת תבלינים סודית. פעם חשבתי שאבא שמבשל לילדה שלו עובר על 398 מצוות לא תעשה מהדאורייתא של הבדסמ. כרגע זה לא כל כך משנה לי אם אני כופרת גמורה או חוטאת מושלמת, או שכל התורה הזו קדמה למפלצת ספגטי אחת. בכל אופן, ללקק גאדו גאדו מאצבעותיו של אבא לא יכול להיות נכון יותר, מושלם יותר, סקסי יותר, מחרמן יותר או טעים יותר. בצהרים עוד אכלנו ג'חנון שארגנתי במטבח אחרי שחזרנו לפנות בוקר מבילוי לילי מוגזם. אבא מזדרז ללמוד איך טובלים את הג'חנון ברוטב העגבניות, מוותר על הדבש, אבל מעמיס סחוג. הוא נבוך עם הביצה למראה הצבע שהיא קיבלה משעות בסיר ומנסה להבין איך כל הקומבינציה הזו עובדת לנו. אני מנסה להסביר את הפופולריות של חתיכות הבצק בשבת בבוקר בישראל, אבל זה לא מאוד משכנע כשזה מגיע מצ'כית חיוורת. הוא מחייך כשהוא מבין שסתם נפלתי על הזדמנות נוספת לראות את אבא ממולל באצבעות בלתי מזוינות. ואבא הזה בכלל לא ככה. אבל איתי הוא לא מתעקש על גינונים. כשעלינו בסוף הקונצרט בלילה לשבת עם ברוס המתופף, אבא היה המעריץ המושבע הזה, האומן המיוסר הזה, האיש שהיה וחווה ועכשיו יושב עם מתופף ג'זיסט ניו-יורקי בן 60 ומחליף חוויות על מסע הופעות של לפני שלושה עשורים. הוא מחליף, ואני מחליפה צבעים. הם זורקים שמות בקצב של 762קמ לדקה ואני מזילה ריר בתוך הפה. מזל שהיתה בירה, אחרת היה קשה לבלוע. אחר כך ליווינו את ברוס למלון בהבטחה שניפגש בניו יורק. בלילה חזרתי הביתה והסתכלתי במראה. היתה שם ילדה ממש. עם זוהר פנים של תמימות כמו משחה מבית יוצר נישתי במיוחד וסומק טבעי מעודן. השיער היה פרוע וקצת כאבו לי הלחיים. כמו ששם צחקנו, לא בכינו שנים. 

אבא שואל,

נו, מה אני יכולה לעשות יומיים לפני סופש עם אבא? לספור את הדקות שיעברו עד שיגיע סופש עם אבא כמובן (שונאת סופש עם אמא, פשוט שונאת).

אבל זה לא זז, זה פשוט לא זז

זה היה אמור להיות סופ״ש עירוני כזה בציריך עם קונצרטים ומוזיאון ומאחורי הקלעים עם אגדות חיות ודרינקים עם חברים ומועדון ואולי מסעדה ובר ושופינג אולי אפילו וטראם כי מי נכנס לעיר עם אוטו וחדר מלון גנרי וארוחת בוקר תפלה ואלכוהול שחוק ופינגר פוד חסר מעוף. נו, כזה כמו שאבא ובת עושים לפעמים. לפחות כך חשבתי.

רק שאבא צריך מרחבים כשהוא בוחר לצמצם את הנוכחות שלי חזק חזק אל תוך הלפיתה שלו. כשהוא נודד במחשבות עם האופק עד שלא נראה של איזה הר אלפיני כלשהו. אז זה לא יהיה סופ״ש עירוני כהלכתו. זה יהיה סופ״ש היברידי כהלכת אבא. 39 ק״מ מעירוניות מכרסמת, עם פסגות חבויות אבל לא בלתי נגישות. ומה שאבא אומר, זה מה שיהיה.

ואולי אפילו טכנו. אולי אפילו טכנו.

L

כבר שלושה ימים שאני מסתובבת עם מצלמת הנייד בהכנס. הסתיו נותן כאן שואו שטרם זכור לי ואני באמוק לתעד. זה כנראה גם געגוע מזדיין לאבא שרחוק. הוא רחוק אם הוא חצי שעה ממני, והוא רחוק אם הוא ארבע שעות וחצי גרמניה ממני. הוא רחוק כל זמן שהוא לא בתוכי, נושף בעורפי, דורך על בהונותיי, מועך את צלעותיי, דוחף לי ג'וינט שמנמן טרי ואלגנטי בין השפתיים, מושך, לועס, מחבק, מנשק, מזיז לוחות בזלת עצומים שקברו תחתם ילדה טובה באמת.

אבל איכשהו, יש לו תמיד דרך להתגלות. גם כשירח הסתיו לא בשיאו. ולא לא בשיאו.

כל מקום אליו אני מגיעה ואבא לא איתי, אני משווה לעצמי איך זה יהיה להיות איתו כאן וכאן, וכאן. אצל רובם, מחשבות כאלה נגמרות בדמיון מפותח מדי. בחזיונות שווא. דיוני 'ווטאבאוטיזם' ברמה הנמוכה ביותר. ספקולציות מופרכות.

לא אצל אבא. איתו, אני יכולה לדמיין. כדאי שלא אסחף במחשבות.

איתו, כל מה שאחשוב עליו, יקרה.

איכשהו לפני החופשה זה היה נשמע רעיון מצוין לקבוע עם הגנן לשבת בשמונה לפנות בוקר. הבית עוד מנומנם מן החופשה הכפרית. בלילה עוד ליקקנו בורגניון בנוסח פינו-נואר, והנה אני כאן במדינת האיכס המיתולוגית. גם אווירת הסתיו של שמונה בבוקר בשבת עדיין מכוסה בשמיכת מעבר. זה רק אני שרוכנת על המזוודות כי כבר השקמתי. והגנן, שרוכן על גידולי פרא- כי זה מה שכתוב בסעיף 2 במדריך הלאומי, 'הכן גינתך לחורף'.  למען הקונטקס חשוב לציין שאני מאמינה גדולה בגישה הלא פופולרית שאין לפתוח ולסדר מזוודות אחרי חופשה מוקדם משבעה ימים מתום החופשה. כמו יין ישן שקמטי הזמן, הדוחק, והחושך, מיטיבים איתו. אז ככה אני תמיד. למעשה, הנסיעות שלי הן כמעט בק-טו-בק מבחינת שהות המזוודה בין זמן פריקה נדחה (ודחוי), לאריזה ליעד חדש. אז אני קצת נחרדת מעצמי על הדחיפות שנגלית בי הפעם לפרוק במרץ. ממש לפרק את המזוודות. אני עוצרת רגע מפרץ היעילות, ויושבת לקפה. הצבע המדויק בספל (לא משנה היכן תנפשי, רק בבית הקפה מדויק), מקרב אותי שוב לאבא. הוא השני והאחרון שמבין בצבע של קפה. אבא לוקח אותנו עוד שבועיים לראות את פרד ווסלי (Fred Wesley) בפסטיבל האייקוני של ציריך JAZZNOJAZZ. הדחיפות בפריקת המזוודה והריקון המיידי, פתאום נשמעים לי מאוד טבעיים. הפסטיבל מארח אמני ג'ז לצד אמני לא-ג'ז (מכאן השם) החל ב- פאנק, סול, בלוז, ואפילו פופ ורוק. בגלגוליו השונים, אבא היה עם כולם ומכיר את כולם. ללכת איתו לקונצרט של טרומבוניסט ענק בן 81 ולדעת שהם אכלו מאותו מסטינג, קצת מרטיב. את הכרטיסים הוא הזמין עוד לפני שידעתי לאיית ווסלי. או אבא. היום אני מפטפטת חופשי ואפילו קצת כותבת (בשגיעות), את פרד. באבא אני כבר בקיאה למדי, הוא יעיד. 

עד שכתבתי, הערב העירוני כבר עטה צבעי סתיו עזים סתיו-לא-סתיו. ווסלי וג'יימס בראון. ווסלי ופאנקדליק. ווסלי, אבא ואני.

אני מתגנבת עם המפלצות לתוך כנסיה שוממה. הכפר הציורי שקבענו בו את משכננו לשבוע החופשה ננטש כנראה לאחרונה מכל יושביו. נשארו בו קסם של עתיקות מעיקה וריחות של אניס. אבל זה כנראה רק המוח המעוות שלי שמקשר בין השניים.

אז נכנסנו לכנסייה. הצלע והכלב נשארו בחוץ. זה רק אנחנו בפנים והד של 86 מטר, שמזמין את המפלצות לבדוק את מיתרי הקול. 

הבינוני מבחין בצלב ועליו דמות ושואל, אמא מי זה. הנה התחלנו אני אומרת לעצמי במלמול שקט של אתאיסטית מדוכאת. זה ישו, אני מפטירה. הקטן מבליח בדיחה ששמע מהצלע ואומר, מי? יוסי? ואז כל החבורה מסכמת באושר גדול, אמא, זה יוסי על הפְּלוּס. והם רצים החוצה ובהתרגשות מספרים לצלע ראינו את יוסי על הפלוס! ראינו את יוסי על הפלוס!. 

אני רושמת לעצמי עוד פרק בתולדות ההורות הכושלת. הם לא רק לא יודעים כלום על יהדות,  גם בנצרות הם בורים. 

בלילה ליד האח הם סיפרו בדיחות על יוסי על הפלוס. לזכותם ייאמר שהם ממש מתעניינים איך הוא הגיע לשם, למה יש לו פרצוף כזה, וכמה זמן הוא כבר שם. מזל שאנחנו בורחים מכאן עוד יומיים.  

545788 שנה בשוויץ וחבל הארץ היפה הזה במרחק 5 שעות נסיעה בלבד וצרפת אחת, איכשהו לא עלה על המפה שלי. עד אתמול.

סתם, היום בבוקר קמתי לאפרוריות וגשם. ויפה, ויפה למות

יש נחת מסויימת בידיעה שהחיים לצד אבא אינם דיספוזיטיבים. כי זה אבא שלך וזו ילדה שלו וככל שהחיים מטלטלים את הספינה שנקלעתם אליה, אתם תקועים יחד עד הסוף המר. ואבא שלי יודע לעשות מכל גל, גלגלון ובכלל, הוא הקפטן הכי קול בסביבה. זה מבטיח עונג מתובל בהרבה מולים ויין. אבל גם לא מעט רגעי חרדה. ואבא יודע לנער את הספינה כשבא לו. בלי אזהרה מוקדמת הוא ינהיג אותנו אל עין הסערה ולא יהיה בעולם דבר שיחלץ אותנו אל חוף מבטחים אלא אותו קפטן עצמו. וגם את זה הוא יודע לעשות, לא לפני שהוא מוודא שכל מה שהיה צריך להחבט, להישרט, ולהסדק, מצא את גורלו. גם הוא וגם אני. אחרי זה הוא ייקח אותנו לסיבוב נחמה באבא-מוביל החדש שלו. הוא אפילו ייתן לי לנהוג איזה 150 קמ ויצליח לנמנם בעיניים פקוחות. בדרך חזרה כבר שרנו המנוני קפיטן מוכרים בשני קולות.

אני וההיא מהספינה הטרופה.