איכשהו לפני החופשה זה היה נשמע רעיון מצוין לקבוע עם הגנן לשבת בשמונה לפנות בוקר. הבית עוד מנומנם מן החופשה הכפרית. בלילה עוד ליקקנו בורגניון בנוסח פינו-נואר, והנה אני כאן במדינת האיכס המיתולוגית. גם אווירת הסתיו של שמונה בבוקר בשבת עדיין מכוסה בשמיכת מעבר. זה רק אני שרוכנת על המזוודות כי כבר השקמתי. והגנן, שרוכן על גידולי פרא- כי זה מה שכתוב בסעיף 2 במדריך הלאומי, 'הכן גינתך לחורף'. למען הקונטקס חשוב לציין שאני מאמינה גדולה בגישה הלא פופולרית שאין לפתוח ולסדר מזוודות אחרי חופשה מוקדם משבעה ימים מתום החופשה. כמו יין ישן שקמטי הזמן, הדוחק, והחושך, מיטיבים איתו. אז ככה אני תמיד. למעשה, הנסיעות שלי הן כמעט בק-טו-בק מבחינת שהות המזוודה בין זמן פריקה נדחה (ודחוי), לאריזה ליעד חדש. אז אני קצת נחרדת מעצמי על הדחיפות שנגלית בי הפעם לפרוק במרץ. ממש לפרק את המזוודות. אני עוצרת רגע מפרץ היעילות, ויושבת לקפה. הצבע המדויק בספל (לא משנה היכן תנפשי, רק בבית הקפה מדויק), מקרב אותי שוב לאבא. הוא השני והאחרון שמבין בצבע של קפה. אבא לוקח אותנו עוד שבועיים לראות את פרד ווסלי (Fred Wesley) בפסטיבל האייקוני של ציריך JAZZNOJAZZ. הדחיפות בפריקת המזוודה והריקון המיידי, פתאום נשמעים לי מאוד טבעיים. הפסטיבל מארח אמני ג'ז לצד אמני לא-ג'ז (מכאן השם) החל ב- פאנק, סול, בלוז, ואפילו פופ ורוק. בגלגוליו השונים, אבא היה עם כולם ומכיר את כולם. ללכת איתו לקונצרט של טרומבוניסט ענק בן 81 ולדעת שהם אכלו מאותו מסטינג, קצת מרטיב. את הכרטיסים הוא הזמין עוד לפני שידעתי לאיית ווסלי. או אבא. היום אני מפטפטת חופשי ואפילו קצת כותבת (בשגיעות), את פרד. באבא אני כבר בקיאה למדי, הוא יעיד.
עד שכתבתי, הערב העירוני כבר עטה צבעי סתיו עזים סתיו-לא-סתיו. ווסלי וג'יימס בראון. ווסלי ופאנקדליק. ווסלי, אבא ואני.
