אני מתגנבת עם המפלצות לתוך כנסיה שוממה. הכפר הציורי שקבענו בו את משכננו לשבוע החופשה ננטש כנראה לאחרונה מכל יושביו. נשארו בו קסם של עתיקות מעיקה וריחות של אניס. אבל זה כנראה רק המוח המעוות שלי שמקשר בין השניים.
אז נכנסנו לכנסייה. הצלע והכלב נשארו בחוץ. זה רק אנחנו בפנים והד של 86 מטר, שמזמין את המפלצות לבדוק את מיתרי הקול.
הבינוני מבחין בצלב ועליו דמות ושואל, אמא מי זה. הנה התחלנו אני אומרת לעצמי במלמול שקט של אתאיסטית מדוכאת. זה ישו, אני מפטירה. הקטן מבליח בדיחה ששמע מהצלע ואומר, מי? יוסי? ואז כל החבורה מסכמת באושר גדול, אמא, זה יוסי על הפְּלוּס. והם רצים החוצה ובהתרגשות מספרים לצלע ראינו את יוסי על הפלוס! ראינו את יוסי על הפלוס!.
אני רושמת לעצמי עוד פרק בתולדות ההורות הכושלת. הם לא רק לא יודעים כלום על יהדות, גם בנצרות הם בורים.
בלילה ליד האח הם סיפרו בדיחות על יוסי על הפלוס. לזכותם ייאמר שהם ממש מתעניינים איך הוא הגיע לשם, למה יש לו פרצוף כזה, וכמה זמן הוא כבר שם. מזל שאנחנו בורחים מכאן עוד יומיים.
