Resistance level

הערב, יום חמישי השלישי של נובמבר, ניתן האות ואורות הכריסטמס נדלקו בכל רחבי ציריך (או אולי בשוויץ כולה, או אולי באירופה כולה, או אולי בכל מקום בו אנשים עדיין מסתכלים לשמים לראות שם ירח). קוראים להם לוסי. לך תבין בנבכי נפשם של פרנסי העיר של לפני מאות שנים. לוסי בשמים מנצנצים. והשלג הראשון הגיע וניתך חזק וכבד כאילו האות שניתן לא קשור לאיתני הטבע המתעתעים. מדויק כפי שדברים מעטים קורים באופן טבעי. כמו שקרה לי.

הלוואי וישובו ימים וכולם יחזרו להביט לשמים למצא בם רק לוסי וירחים

זה בדרך

ולא רק זה

הוא העולם האמיתי

שבו חתך מדמם

והכאב הוא כאב אמיתי 

והפחד הוא פחד אמיתי 

הצפתי.

אז מה, יש לי סיבה טובה 

Moon

מודה, רעדה לי היד 

ללא אהבתך,

החיים הם שורה של בתי מרזח

תן לי לשמוע את הבס הזה הרך המלטף הנוקב היוקד, רק עוד פעם אחת. ודי.

סתם יום שבת רגיל בציריך 

הנה זה מתחיל

בוקר ראשון של 0

אחרי לילה של

4309125640

מייד במוצאי האלווין אבא כבר הזכיר ׳כריסטמס׳. כי יש דברים שצריך פשוט. מאז עברו שבועיים וכריסטמס מקבל יחס שולי גובר.  כן נו חודש ופירור זה מעט מעט עד כדי מעט מדי ומאוחר מדי לתכנן את האירוע כך מסתבר. אז אבא מבשר לי שאני אחגוג איתו כריסטמס-איב השנה. וזה מחרמן בדיוק כמו שזה נשמע. בגלל שיש לי אפס נסיון בכריסטמס כהלכתו, אני מתרגשת לחשוב שאבא מהנדס כריסטמס כהלכת אבא. לא אפול כאן לקלישאות נוסח, לשבת בלי חוטיני על ברכיו המקומטות של סנטדדי, כשזקנו הלבן מסתיר טפח ומגלה שניים. כאלה אנחנו מפצחים לארוחת בוקר. עם אבא, כריסטמס יהיה טיול שנתי בפלנטה חוץ גלקטית על גבו הדו דבשתי של חד קרן עיוור צבעים. כן, בדיוק כזה. וברקע יתנגנו שירי כריסטמס. בערך. 

אבא

אני אוהבת אותך