אני צריכה לשבת לעבוד, לא לגלוש בכלוב עכשיו, ובטח שלא לשבת על הכורסה. אני אפילו לא מעמידה פנים שאני עובדת. זה יותר גרוע מפייסבוק...
אני צריכה לעשות כלים (כולנו יודעים שזה לא יקרה לעולם, נכון?).
ושלושה סלי כביסה עולים על גדותיהם.
אבל במקום, אני על הכורסה, שולחת מילים לעבר הראש שלה, שכנראה נמצא עמוק מדי והיא לא יכולה לשמוע אותי בכלל.
אני יכולה לשלוח אותה לעשות כלים, אבל זה ירחיק את הלשון שלה ממני בצורה לא סבירה.
אני יכולה לשלוח אותה לעשות כביסה, אבל נעים לי כשהיא ככה, ואני יכולה להניח את השתייה על הראש שלה.
אני לא יכולה לשלוח אותה למחשב, לעבוד בשבילי. היא לא באמת מסוגלת לעשות את העבודה שלי.
היא מתמחה בתחומים אחרים, והיא מעבירה לי עכשיו סדנת אומן בפיתולי לשון.
הבוסית שלה שלחה אותה אליי עם המסמכים, כי הם רוצים שאעבוד עם המקור (זה שהם פראנואידים לא אומר שלא ניסו לפרוץ לשרתים שלהם שלוש פעמים בשבוע שעבר). היא הגיעה מזיעה כי המזגן באוטו חברה שבק חיים באמצע.
פתחתי את הדלת כשהיא הגיעה, והיא חיבקה אותי בהפתעה חיבוק נוטף זיעה. "ג'! ראיתי את השם שלך אבל לא חשבתי שאת הג' של שני! אני לא מאמינה".
שני הייתה שלי כשגרתי בעיר אחרת לפני הרבה שנים. הבחורה הזו, שכבר שכחתי איך קוראים לה, הייתה השותפה שלה לדירה (כך מסתבר). אני ביקרתי בבית של שני רק פעם אחת. תמיד העדפתי לשחק בשני אצלי בבית (או ברחבי העיר...).
מסתבר שבנוסף לשאר החטאים שלה, שני גם נהגה לדבר עליי, ועל מה שעשיתי לה.
מסתבר שהבחורה הזו, שאין לי סיכוי לגלות את השם שלה כי רשמתי אותה בוואטאפ כ"שליחה של חברת X", לא סתם מצאה את עצמה שותפה לדירה של שני. מסתבר ששני והיא נהגו לשחק גם כן. מעניין ששני לא סיפרה לי על זה. #סיבה_מספר_38874_לכך_שזה_נגמר
כל זה מתגלה לי בדלת של הבית, כשהיא נוטפת זיעה. ואני עדיין לא לקחתי ממנה את המסמכים אפילו.
הצעתי לה מים קרים בדלת והיא ביקשה להיכנס לשירותים.
תיכנסי, אל תדרכי על הארנבת.
שני עובדת עם ארגון צדקה באפריקה, אם אתם תוהים. אני לא תהיתי ולא שאלתי.
הבחורה הזו עברה להרצליה לפני שנה ומצאה את העבודה הנהדרת הזו לפני כמה חודשים, אם אתם תוהים. אני לא תהיתי ולא שאלתי. אפילו לא הנהנתי.
מים קרים עם קרח וקש בשבילה. זירו עם קרח בשבילי. התיישבתי על הספה עם המסמכים וניסיתי לחשב כמה זמן יקח לי לסיים איתם.
היא יצאה מהשירותים, לקחה את הכוס ועמדה לידי. ברח לי מבט תוהה לכיוונה, למעלה, מעליי. אפילו לא התכוונתי. לא חשבתי על זה. הייתי עסוקה בחישוב זמנים. אבל אנשים לא נוטים לעמוד מעליי בסלון שלי, אז הרמתי גבה. ואולי גם חייכתי. יכול להיות שגם חייכתי, אבל באמת שזה היה יותר קשור לכך שהבנתי שאני מתקרבת לחיוב של שש ספרות על המסמכים שהיא הביאה. היא נשכה את השפה התחתונה, שתתה עוד מהמים, הניחה את הכוס בחזרה על השולחן והתיישבה על הברכיים לפניי. היא הסתכלה לי בעיניים, מצצה את השפה העליונה, והניחה את הידיים מאחורי הגב.
בוקר מושלם, החיים יחכו למחר.
