תמונה של שריטה בהמשך אזהרת טריגר דם מינורי
בהמשך לפוסט הקודם
אז עשיתי את זה,
יצאתי לטבע
כמו שהבטחתי לעצמי,
מיד ברגע שנזכרתי שרציתי לעשות את הקטע הזה עם הלשרוף ולהדליק את האש בעצמי ידעתי שהיום אני עושה את זה.
מהרגע שזה עלה לי בראש ועד שיצאתי אולי עברה חצי שעה.
ארזתי את 2 היומנים שרציתי לשרוף, את התמונה שלנו מהחתונה שאנאבל הדפיסה על בלוק עץ ועשתה לי הפתעה...
ארזתי מים, מלפפון וגמבה, עוגיות למקרה שארצה סוכר.
לא ארזתי איתי שום דבר שיעזור לי בשטח למען סכין הגילוף שלי.
יצאתי לדרך.
התחלתי לכתוב את הפוסט הזה בתיאורים מאוד מדויקים, שלב אחרי שלב אתגר אחרי אתגר, אבל אני לא יודע אם זה מעניין מישהו, הסתכלתי על כל מה שכתבתי ופשוט לא ראיתי למה מישהו ירצה לקרוא את כל הפירוטים האלה.
בקצרה:
לקח לי שעתיים לאסוף את כל החומרים להדליק אש, עצים קטנים ענפים יבשים זרדים וכ'ו
טיפסתי על עץ כדי להשיג חבל שהיה שם ובדיוק הייתה אזעקה, ועשיתי כמה פעולות ירידה לא נכונות וחטפתי שריטה רצינית, אבל לא יותר מדי.
היו יירוטים חזקים אבל לא מעליי כנראה.
עבדתי עוד חצי שעה לשזור את החבל הישן הזה בתוך עצמו כדי שלא יתפרק לי, עוד איזה 40 דק' למצוא מקל שיהיה כמו קשת, ומקל שיהיה מה שאני אסובב.
הכנתי את הכל ו...
המקל לא הסתובב טוב, בוודאי לא מספיק מהר.
חיפשתי עוד אחד, יותר ישר, אולי זאת הבעיה, מצאתי, גילפתי אותו קצת שיהיה נכון יותר, התחלתי לסובב, ו... החבל החליק.
ניסיתי ידנית, בלי החבל, אבל אולי הסבלנות שלי לא הייתה מספיק, עוד חצי שעה של ניסיון ו...
רכב הגיע.
כעסתי על זה שהפרו לי את השקט, את השלווה, את הזן שלי, והם עוד הביאו תינוק בחוצפתם, הזכרתי לעצמי שאין לי בעלות על המקום וחזרתי למקום והשלווה שלי, אבל הכישלון שלי להדליק אש נהיה גדול ממני, התסכול בעבע...
הוצאתי את הירקות שלי ואכלתי, ותהיתי אם לחזור הביתה עם היומנים והתמונות, אבל המחשבה הזאת לא נתנה לי מנוח, ניסיתי עוד קצת עם המקלות אך ללא הואיל.
ואז החלטתי (למרות שזה היה לי מאוד קשה לקבל את ההחלטה, שאני לא חוזר עם הדברים האלה הביתה) והתגברתי על כל המבוכה שלי, וביקשתי אש מהזוג, שבתכלס היה זוג נחמד מאוד, הבחור הציע לי ברנר, אבל הסברתי לו שאני צריך קצת אתגר, הוא הביא לי גפרורים.
משם, הסיפור התגלגל די מהר, החומרים שאספתי הזכירו לי שאת הניסיון שיש לי לא השגתי סתם ככה ובגפרור השלישי כבר הייתה לי אש מכובדת.
פתאום הבנתי שזה הזמן לשרוף את הדברים שלי.
ראשונה הייתה אמורה להיכנס התמונה.
אבל בשקית עם התמונה מסתבר שהיה גם מגנט שקניתי שיהיה לנו בבית, עם הציטוט האלמותי של סנייפ, הוא עשוי מעץ ולכן הכנסתי אותו מיד כשנגעתי בו, כאילו הנגיעה בכאלה מילים חזקות העבירה בי זרם חשמלי, המגנט צנח אל האש ונדלק די מהר.
אחרי זה הכנסתי את התמונה שלנו בחתונה באמת,
אני נושך לה את האף בזמן התמונות טבע שעשינו, אנחנו נראים חמודים.
החלק המודפס נדלק מהר מהחום, ובאופן מצחיק האש החליטה קודם כל לשרוף אותה, ורק אחרי זה אותי.
ואז פתחתי את היומנים, 2 היומנים זה מתנות שהיא הביאה לי ליום ההולדת.
יומן אחד הוא יומן הכרת תודה, בו אתה כותב לקראת מה אתה מתרגש היום בתחילת היום, וממה נהנית בסוף היום.
היומן השני הוא יומן של חמש שנים, שבכל תאריך אתה כותב כמה שורות, ויש לך בכל עמוד חמישה תיבות קטנות כאלה שאתה צריך למלא ובטח תקבל פרקפסטיבה.
היומנים האלה נשרפו כי התודות שלי היו מרוכזות בה, התפייטתי שם על תודות על איך היא הייתה נראית בבוקר, כל-כך הרבה ימים אחת התודות שלי הייתה "סקס(:" הזכרתי שם קונפליקט שהיה לי בעבודה, ואפילו קונפליקט של קשר שליטה
עמוד אחרי עמוד, תלשתי ודחפתי לאש
נעזר בעמודים כדי שיהיה מספיק חום ואש כדי לתפוס את העצים, וכדי שהתמונת עץ הגדולה תידלק כולה, מהרגע הזה דברים הלכו מהר, מלא זכרונות, משפטים שכתבתי עליה, כמה אהבתי אותה, איך כל ריב שלנו היה לי קשה, איך שהנגרות מילאה לי ימים בטוב, איך שהיה לי קשה לקבל את היחס שלה ביומהולדת שלי, תזכורות קטנות מאוד לסימנים של הפרידה היו שם...
לאט לאט, דף דף, הכל נשרף.
דאגתי שהכל יישרף
התמונה כבר אוכלה קליל, היומנים נשרפו גם הם.
מגנט קטן מהחתונה שלנו גם התגנב לשקית הזאת ושלחתי אותו לאש גם.
ואז... הכל נגמר.
אין מה לשרוף יותר.
נתתי לעצים הבוערים להיגמר, התעסקתי קצת עם האש, חפרתי בור בצד שיהיה לי הרבה אדמה לכסות את האש, בתור ילד טבע לעולם לא אשאיר אש בוערת אחריי.
כיסיתי את האש עם הרבה אדמה, השתנתי גם כדי לכבות עוד, (קצת סימבולי)
והגיע הזמן לחזור הביתה.
לא הרגשתי משוחרר, לא ירד מעליי משא כבד.
פשוט חזרתי בלי 2 יומנים ותמונה, הדברים האלה לא קיימים יותר, הם נשרפו, ותאמינו לי שבדקתי באש ובגחלים הרבה, אין מהם כלום חוץ מאפר.
חזרתי הביתה עם תחושות מעורבות, לקח לי כמה שעות להבין שיש פה תחושת כישלון על זה שלא הצלחתי להדליק את האש בעצמי. אבל לפחות חזרתי בלי הדברים האלה (זה משנה בכלל?) לא הרגשתי אותה כל-כך חזק, אולי לא היה יותר מדי מה להרגיש יותר, אולי עיבדתי אותה כבר מספיק.
תהיתי אם בכלל לכתוב פוסט כזה חשוף במקום שאני (עדיין) מקווה למצוא בו קשר אמיתי, אבל אז שוב שכנעתי את עצמי כמו שאני עושה כבר 16 שנים פה, שאני תמיד אכתוב את הכל, וממילא כל-כך קשה להכיר פה מישהי, הרי כל הנשים פה מופצצות בהודעות, אני ליטרלי חושש לשלוח הודעה כדי לא לצאת "עוד אחד מ..." מבולבל מאוד, מלא תקווה אך גם מיואש אני לוחץ פה על "פרסם"
משחרר עוד חלק מהנפש שלי החוצה לבלוג...
(וכן זה הפוסט המקוצר)