המסע שלי

אני יושב פה בחדר בו הייתי שלושה חודשים לא מעכל לא מצליח לישון, בעוד כמה שעות זה ייגמר ואעלה על רחבת המסדרים. עוד שעתיים בדיוק. אני מתרגש בטירוף, ופרסמתי תמונות של המדים הטקסיים מוכנים עם הדרגה המכוסה מציצה. תגובה אחת כעט גרמה לי לפרוץ בבכי. אני מתרגש שאעמוד על הרחבה אתחיל בדיוק מאחורי מי שהפכה להיות החברה הכי טובה שלי עלי האדמות ואסיים רחוק ממנה אבל לא נורא. אני במילא חושב שאתחמק ממנה... אני אבכה בטוח את זה אני יודע. אני אוהב את רגע כשאנחנו ב"דגל שק'" ויש התקווה או שהדגל עולה ואני מסדר את קו הראיה שלי כך שהדגל וקצה הנשק יצטלבו ואני מתרגש, זה מסמן לי את הצורך בנשק בשביל הדגל שלנו. בשביל המדינה היפיפה שלנו. יש לה המון פגמים אבל הייתי מוכן למות בשבילה כל יום. וכן, קשה לי לקלוט שאני הופך היום לקצין שאני מצטרף למשפחת הקצונה בצהל... אני רוצה לבכות להוציא את כל ההתרגשות הזו החוצה... ואני רוצה שמלאא אנשים ידעו ויראו! שכולם יהיו גאים בי על איך שעליתי מכלכך למטה לכזה גבוה! אעאעאע אתם שומעים? כל אלה שלא האמינו! אני קצין בצהל ואני גאה בזה... ונוספו לי עוד 10 גרם בכל כתף, כן, הדרגות לא שוקלות כזה הרבה אבל המשקל האמיתי, האחריות לחיי החיילים שלי, האחריות העצומה, הדוגמא שייקחו ממני...
אמא אני קצין... עוד שעתיים...