הקבינה
פרק 1: הסטיקר
זה הכל התחיל מסטיקר
סטיקר אחד תמים על עמוד אקראי בפתח תקווה, לא היה לי מושג שהסטיקר הזה יגרור שרשרת אירועים שתשנה את חיי לנצח, ואני בטוח שמי שיצר את הסטיקר הזה לא ידע לעולם שהמדבקה הזאת שהוא מוכר לצופים שלו ביוטיוב, יצרה סיפור יפהפה.
את כל חשבתי בזמן שעמדתי ליד העמוד, עם פינצטה עדינה ביד אחד תופסת את הסטיקר הישן בן ה4 שנים, חלקים ממנו מתפוררים, והיד השנייה מטפטפת חומר ממיס דבק, הגשם לא עזר אבל הוא לא הזיז לי, ידעתי מה אני רוצה לעשות, ידעתי שאת הסטיקר הזה אני רוצה להנציח לעולם.
זה הכל התחיל ביום רגיל כשירדתי מהדירה שלי, פותח את השער לבניין עם הרגל כשאני מחזיק בשקית זבל ביד אחת וביד השנייה שקית מחזור, מהזבל נפטרתי מהר, ואז הלכתי לכיוון הפח הכתום שנמצא בחצי הרחוב, בזמן שהלכתי רטנתי לעצמי קצת על זה שאין פח לכל בית כמו איזה Karen מצויה, שמתי את השקית מחזור בפח הכתום והסתובבתי לחזור לרכב שלי, ואז על עמוד חשמל אני רואה את הסטיקר, המח שלי עבר יותר מהר מההבנה שלי עברה לי מחשבה
"איזה קטע, מגניב, יש פה סטיקר של 99projects" חשבתי לעצמי
ואז ההבנה שלי נכנסה לפעולה, מה הסיכוי שיש פה מישהו שצופה ב99projects? אני מסתכל יותר טוב ואני רואה את הכיתוב שאני כל-כך אוהב לראות ביוטיוב.
נכנסתי לרכב והתחלתי לנסוע וכשהפודקאסט שלי המשיך לפעול מהנקודה שבה נעצרתי עצרתי אותו, רציתי שקט, תהיתי לעצמי מה הסיכוי שמישהו ברחוב שלי צופה גם של איזה בחור אקראי מאיזה מדינה בארצות הברית שאוהב לשפץ דברים, לאחרונה נכנסתי חזק לערוץ שלו, מה שתפס אותי זה סרטון על איך הוא משפץ בית קטן באמצע שום מקום, והערוץ שלו היום זה הרבה שיפוצי משאיות ישנות, הגישה שלו להכל היא כל-כך שטותית והוא לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות, יכול להיות לו סרטונים של שעה שרואים אותו בהילוך מהיר עושה משהו, ואני לאחרונה משתמש בערוץ שלו כדי לעשות unwind לאחר יום ארוך.
יצאתי מהמחשבות שלי בזמן שנתקעתי בפקק הרגיל של הבוקר, ועצבים על כל הנהגים האחרים בעולם חוץ ממני הגיעו, כי כמובן שאני הנהג הכי טוב בעולם וכולם אפסים.
המשכתי לחשוב שיהיה מגניב לנחש מי מהשכנים שלי צופה בערוץ הזה.
ב2 השבועות שעברו מאז שראיתי את הסטיקר, כבר לא היה לי עצבים כשהלכתי לפח הכתום, כי יכולתי לבקר את הסטיקר הזה, והייתי משחק משחק מי מהאנשים ברחוב יש מצב שרואה את זה, את הזקנים פסלתי מיד, אין סיכוי שהם רואים יוטיוב, את כל ההורים ההייטקיסטים שבאים לזרוק את הילדים שלהם בגן, ועל הדרך משאירים ילד אחד ברכב מונע (שקל מאוד לחטוף אגב) פסלתי די מהר כי לא נראה לי יש להם זמן לעצור להדביק סטיקר.
החשודים העיקריים שלי היו אנשי העבודה של העולם, אנשים שאפשר לראות בקלות שיש להם ידיים עובדות, אנשים שיוצאים לעבודה ונראה שיש להם בגדים מהסוג שאומר "היום אני הולך להתלכלך" ולאט לאט התמקדתי על 2 גברים שראיתי יוצאים לעבודה באותן שעות כמוני, הידיים שלהם ידי עבודה מסוקסות, ועל אחד הרכבים של אחד מהם ראיתי שהוא עובד במוסך, אז התעלומה נפתרה וההתלהבות שלי מהסטיקר הטיפשי הזה ירדה כמו שהיא עלתה.
המשכתי לראות את הערוץ האהוב והסטיקר לאט לאט נשכח, היה לי הרבה סרטונים להשלים מכל השנים שהבחור הזה פרסם, משהו באנשים שיכולים לקחת פרויקטים ולהשלים אותם תמיד קסם לי, מישהו שיכול לקחת בית עץ עקום באמצע שום מקום ולאט לאט לשפץ אותו, מישהו שלוקח משאית שלא זז כבר 20 שנה ומצליח לגרום למנוע לעבוד תמיד ריגש אותי, לאחרונה בחיים שלי, אלה האנשים הגיבורים, אלה שלא מוותרים, אנשי עבודה אמיתיים, כמו שאני תמיד רציתי להיות.
יום אחד, יצאתי למכולת הקרובה לביתי, היא לא הכי קרובה אבל המצב היה קשה ולא היה ירק אחד שלא רקוב בדירה שלי ואפילו לא ביצה אחת שלמה, אז הנסיבות חייבו אותי. בזמן שאני הולך, אני קולט גבר שהולך לפניי, וכל מה שאני קולט זה את האדום של המזוודה שהוא מחזיק, "Milwaukee" מיד חשבתי לעצמי, ואז חלפה לי מחשבה בראש שזה מיתוג טוב, שאני רואה מזוודה אדומה ברחוב ואני יודע שזה של החברה הזאת.
מצאתי את עצמי תוהה מה יש במזוודה, "האם זה מברגה, מקדחה, או אולי משהו שחותך עץ והתרגשות קלה עברה בתוכי, אוי כמה זמן שלא התעסקתי בנגרות שלי..."
ואז פתאום אמרתי לעצמי שמעניין לראות מי לוקח את המזוודה הזאת, הגברתי את הצעדים שלי אבל שמרתי מרחק, זה לא הטיפוס שהייתי מצפה, כולו לבוש יפה, בגדים שנראים אפילו חדשים, משהו בהליכה שלו היה מאוד אסוף, כאילו יש לו כוונה בכל צעד שלו, פתאום התמקדתי בממדי הגוף שלו ותהיתי לעצמי אם באמת יש לו הרבה שרירים כמו שזה נראה מבחוץ וקצת מצאתי את עצמי חושב שחבל שהחולצה הזאת לא צמודה יותר. היו לו נעלי הרים, ביד אחד שקית לבנה ביד השנייה המזוודה שגרמה לי להתרגשות (מי שלא קנה כלי עבודה לא יבין לעולם את ההתרגשות של צעצוע חדש, במיוחד כשאתה יודע שזו חברה איכותית)
ואז קלטתי משהו נוצץ על החגורה שלו ממש מעל הכיס האחורי, מעין סכין עבודה כזאת, לא סכין ציידים שפחדתי שהוא ירצח אותי, כמו סכין יפנית שנועדה לעבודה, אבל משהו בניצוץ שלה היה חריג, כאילו זו סכין יפה מדי מכדי שיעבדו איתה. בזמן שאני מנתח את הפרטים כהרגלי לא שמתי לב שהגענו לרמזור, ופתאום אני ממש קרוב אליו, שמתי לב שלצופה מהצד העובדה שאני בוהה בסכין שלו כנראה תיראה כאילו אני מסתכל לו על התחת, אני מסיט מבט מהר.
הרמזור עוד אדום, אני מגניב מבט לסכין, היא נראית לי מוכרת
הרמזור עוד אדום, "יש מצב שזה הסכין של ההוא... נו... איך קוראים לו"
הרמזור עוד אדום, "סעמק השם הזה ממש בקצה הלשון שלי"
המכוניות מסביב נעצרות, יש תחושה שהרמזור מתחלף עוד רגע "אה! אני יודע!"
בשלב הזה אני לא יודע מה אחז בי, הרמזור התחלף לירוק, הוא התקדם ואני מתקדם איתו, נעצרנו על האי תנועה הבא ופשוט נגעתי לו בכתף ואמרתי "סליחה"
הוא הסתובב אליי וראיתי את פניו בפעם הראשונה, המחשבה שעברה לי בראש "ללא ספק לא איש עבודה, הוא כל-כך יפה" הייתי בשוק שבכלל אמרתי יפה על גבר, זה לא שאני לא נמשך על גברים אבל מעט מאוד אני אומר יפה, הפנים שלו סימטריות, יש לו מעין קמט עדין כזה על אחת הלחיים ששובר את הסימטריות בצורה כל-כך... מושלמת אולי, העיניים שחורות עם גוון כחלחל עמוק, אני מנסה להבין איך הייתי קורא לצבע הזה, ואז פתאום אני מתעורר מהמחשבות "פאק אני מסתכל לו ישר בעיניים, כמה זמן עבר? האם אנחנו פה 3 דקות שלמות בוהים?"
אני חוזר למציאות, ולא מוצא מילים, אני מרגיש שנצח עובר ואני מחפש מילים, הוא מעלה חיוך קטן של מבוכה מהסיטואציה חושף לובן שיניים בקצה הפה שלו, ואני מרגיש שבא לי לקבור את עצמי ואז אני אומר "Bourbon Moth" וזה יוצא לי ממש כמו הצהרה.
אני מרגיש דביל מנסה לקבור את עצמי, תוהה אם אפשר פשוט לרוץ לצד השני של העולם וזה יהיה פחות מביך.
הוא אומר "סליחה?" משהו כל-כך מכבד בטון דיבור שלו
"הסכין שלך" אני מתבלבל "אמממ זה של Bourbon Moth" אני אומר והמבטא הסביר שלי בוגד בי ואני נשמע ישראלי מצוי בדיוק כשאני מאחל למשאית לפגוע בי ולהציל אותי מהמבוכה הפנים שלו מאירות.
"אה כן! נכון!" הוא אומר בהתרגשות מוריד מיד את המזוודה והשקית לרצפה, ושולף את הסכין מאחורה, "יא אני לא מאמין שזיהית, זה הPocket Chisel" קיבלתי אותה ממש לאחרונה תראה! והוא שולך את הסכין, פותח אותה ומראה לי בהתרגשות קצת ילדותית.
המענה שלו, החיוך שלו, וזה שהוא משלב אנגלית כמוני במשפטים, המיסה לי את כל המבוכה, ואני שואל "אפשר?" ומחווה בידי את הסכין
"כן כן! תראה איזה מגניב!" ההתרגשות שלו גדלה, ואני מסתכל על הסכין, היא בהחלט יפה, אני זוכר שראיתי את ההשקה של המוצר הזה של Bourbon Moth והתרגשתי בשביל עוד יוטיוב שהוציא ליין מוצרים, ועכשיו אני מחזיק את זה ביד שלי.
אני פותח וסוגר את הסכין ומתלהב מהקלות ואיך שהחומר מרגיש איכותי ביד שלי.
"יא זה כזה מגניב" אני מגביר התלהבות "רציתי ממש לקנות כזה לעצמי, אבל מאז שהנגריה שלי לא פעילה, אין לי סיבה לקנות כזה וסכין רגילה מספיקה" נזכרתי בעצבות בעובדה שלא חתכתי עץ כבר שנה.
אנחנו ממשיכים לדבר עוד כמה משפטים, והוא נחמד להפליא, לא קלטתי שאנחנו עדיין על האי תנועה מכוניות עוברות מ2 הצדדים שלנו, ירוקים ואדומים מתחלפים, והולכי רגל אחרים תוהים למה 2 מפגרים פשוט לא מסיימים לחצות
"כן אני מאוד אוהב את הערוץ שלו, משהו בשטויות שלו עושה הכל כיפי" אני מסכם איזה משפט ואז עולה לי מחשבה... "תגיד, אתה גם רואה את 99projects?" שאלתי.
המבט שלו היה מבולבל, הוא ניסה להבין מה קורה פה, ראיתי חשד כבר על הפנים שלו, והוא אמר "אמממ... כן" ומיד הוסיף "איך ידעת?"
אני נלחץ שאני יוצא קריפ לחלוטין ואומר "לא לא! זה הסטיקר ששמת ברחוב" ומצביע לכיוון הכללי, הוא לרגע חשב, ואני תוהה אם יצאתי שוב דביל אולי זה לא הוא בכלל, ולמה אכפת לי ממה הוא חושב, למה אני רוצה להרשים אותו כל-כך, ואז הפנים שלו שוב הוארו "אה כן!" הוא הוציא צחקוק קטן, "קלטתי את זה בתוך הדברים שבאתי לזרוק למחזור אז פשוט הדבקתי את זה" הוא אמר בהקלה, ההסבר למה אני מכיר את הרגלי הצפייה שלו ביוטיוב, בערוץ לא פופלארי במיוחד בהחלט הניח את דעתו "אני ממש אוהב את הרוגע שלו, וזה שאפשר פשוט להסתכל עליו שעות.." הוא מוסיף, ואני עונה "כן..." ומבין שאין לנו יותר נושאי שיחה לדבר.
אני רוצה להמשיך לדבר איתו, אני רוצה להכיר אותו, אני מת לדעת מה הוא עושה, אבל אז נפלה עליי ההבנה שאנחנו עדיין על אי תנועה באמצע פתח תקווה, המבט שלו שמסתכל מסביב נתן לי תחושה שהוא קלט את אותו הבנה, שוב נלחצתי קצת, ואמרתי "טוב" בנימת סיום כזה.
הוא החזיר "טוב אז..." הקול שלו הפך לקריר, מרוחק ומכבד שוב.
"היה לי כיף לפגוש ולהכיר אותך" אמרתי באוטומט והבנתי שזה ממש מטומטם לומר, למה אני כל-כך לחוץ לידו?
הוא אמר "אה.. כן" והרים את המזוודה והשקית "יום טוב" והוא פנה להסתכל על הרמזור, אני עשיתי סיבוב כזה, ומצאתי את עצמי מסתכל על הרמזור שממנו הגעתי, הוא היה ירוק, זאת הייתה הדרך הכי מהירה לצאת משם, התחלתי ללכת והוא שאל כשהוא מביט לאחור "אתה לא לפה?" והצביע לכיוון הסופר
שיט, נכון, רציתי לסופר! אני מחליט להתחייב לטמטום שלי "לא.. לא.. אני צריך לנסוע אמ.. לעבודה כזה" ופשוט הלכתי מהר, מתרחק ממנו כמה שאני יכול אני מנסה לנשום להבין מה קורה לי בגוף, אני מסתובב חזרה ורואה אותו, שוב מתרשם מהעמידה שלו, המבט שלי קפץ בין המזוודה האדומה לסכין הנוצצת שחזרה לנוח על החגורה שלו.
מצאתי את עצמי מזיע קצת עם פה יבש, מבולבל לחלוטין למה הגבר הזה עשה לי את כל התחושות האלה.
לא ידעתי שהמפגש הזה יגרום לי לחוש רגשות ותחושות שלא דמיינתי שארגיש בחיי.
לא ידעתי שהמפגש הזה יגרום לי לחזור קצת לעבוד בעץ.
לא ידעתי שהמפגש הזה הוא תחילתו של סיפור אהבה.
אבל זאת לא אהבה כמו בסרטים, החיים הם לא סרט, החיים לא מושלמים, אבל זה סיפור אהבה על אהבה חזקה.
אבל כל זה, לפרקים הבאים.
*הסיפור הנ"ל הוא בדוי, כל דמיון לחיים האמיתיים זה כי אני כותב את עצמי כמו עצמי.