"אולי תוותר לי?", לחשת, מנסה שוב לחבר אותי למקום פגיע, רך, לערער על סמכותי, לפרוץ את הגבולות שאך זה הגדרנו ולהטיל ספק. שוב.
ידעת שאוותר לך. הרי הכאב הוא אמיתי. גם תחושת ההשפלה...
ברכיך הפצועות, דיממו על השמיכה הלבנה, מסמנות את נתיב גאוותך ההולך ומתרחק ממך.
האור שריצד מהטלוויזיה, האיר את אגלי הזיעה שעל גבך.
"המשיכי ללכת...!".
ופתאום לא יכולת לשאת את העובדה שהייתי קר ומנוכר, שלא ויתרתי.
והכעס התחלף בעלבון צורב והדמעות החלו לזלוג. נעצרת לנגב אט אט את דמעותיך, לנוח ולהסדיר נשימתך.
"איייייי!"
חבטה חזקה שספגת בישבן, החזירה אותך באיבחה חדה אל המציאות. חבטה שנייה גרמה לך להבין - הוא רציני, הבן זונה...!
חזרת לזחול ו "הם" יחד איתך. מזכירים לך את מה שהדחקת בהצטיינות יתרה לאורך השנים, מחזירים אותך לאותם רגעים, בהם היית שקופה. קטנה. בלתי נחשבת.
עכשיו את בוכה.
כמו היורה, גם הבכי הזה מנקה את הלכלוך שהצטבר בנשמתך. את בוכה את קרבייך, את גאוותך הפגועה. העובדה שלא הצלחת לגרום לי לרחם ולוותר, מערפלת את חושייך.
ובדיוק שם, באותו רגע קסום, את מתחילה להשלים. לקבל.
אושר.
