אומרים שמסדרים את המחשבות כשכותבים.
אז נכתוב.
מצד אחד אני באטרף על העבודה - פיתוח תוכנה שאמורה לעזור להמון המון אנשים שעורכים ווידאו.
מצד שני אני כועס שהפסדנו במלחמה.
אחרי 300 ימי מילואים בצפון.
ירו עליי, חטפתי נט, נפצעתי, חזרתי, נלחמתי, יריתי, עשיתי, קיבלתי PTSD
וכלום.
על מה?
אני כועס על זה שישראל עושה משא ומתן עם טרוריסטים ומבחינתי נוהל חניבעל היה צריך להתבצע.
בנוסף, עם כמה שכואב לומר, העסקה הזו מסמנת לכל האויבים שמסביב שלא צריך טילים ומטוסים כדי להכניע אותנו.
תחטפו לנו כמה אנשים ואנחנו כבר נרד על הברכיים.
אני מאושר כמובן לראות את החטופים חוזרים בכל זאת לא כל הלב שלי אבן.
אבל זו טעות.
זה בטח יימחק בשלב מסויים... אני לא יודע למה כל זה נכתב.
אולי כדאי שאתרכז בלהמשיך לכתוב את הסיפורים האירוטיים שבראש שלי ולא להתרכז בזה.
אבל אני מרגיש שהלכה לי המוזה מאז המלחמה ואיך מחזירים אותה?