יש לך את המבט הזה, שנייה לפני שאתה עושה משהו שאתה יודע שאסור לך.
זיק שובבי שנדלק מאחורי האישונים שמלמד כמעט תמיד על כך שאתה רוצה לשחק.
אם אנחנו לבד אלו תמיד יהיו חטאים קטנים, נשיכה של בוהן שהרגע סיימת ללקק ביסודיות, מגע מרפרף עד מדגדג בגב התחתון שעשוי להסלים לכדי סשן דגדוגים שלם. בחברה אתה תמיד מרשה לעצמך יותר, ספנק מידתי (בכל זאת מישהי טרחה להבהיר לך קצת מההיררכיה) שיורד על אחוריי בצחוק תיאטרלי, הצהרה קולנית שאתה יודע שלא כדאי להשמיע.
חובבת יוזמה גדולה אנוכי, אין לי בעיה שתתחכם קצת, ומי אני שאמנע ממך מלספק לי הזדמנויות להעניש אותך?
אתה תמיד יודע שזה יעלה לך ביוקר, אתה אפילו בונה על זה.
לפעמים אגרום לך לחכות לתוצאות, אמשוך את הזמן ואדקדק בפרטי הגמול.
אחרי שעה או שתיים אתה תשלח לעברי מבט אחר, חושש חצי מתנצל, "מה כבר את מתכננת לי שדה?".
עכשיו יהיה תורו של הזיק להידלק בעיניי. כנראה אחייך, ארים גבה, אולי אנשוך שפה ואשאיר אותך בלי יותר מידי תשובות.
בסוף הרי אני אפסיק (או שמא אתחיל) לענות אותך ואתה תתוודע לעונש הנבחר.
לרוב כשאתה נאלץ להתמודד עם תוצאות המעשים שלך יעלה לך המבט הנזוף, המושפל, המתנצל ומלא האשמה.
המבט הזה שמערבב לי את הבטן וגורם לי לרצות לעולל לך דברים נפלאים ונוראיים במקביל.
הוא יבליח, עיניים גדולות שנשלחות אליי מכיוון הרצפה, במהירות, כי אתה יודע שאתה בעצם אמור להשפיל מבט.
ויש לך את המבט הזה... שנייה אחרי שגרמת לי לגמור. מבט שניתן בתמצית לתאר אך כשביעות רצון זחוחה ואושר זכרי מתפרץ.
המבט הזה מגיע לך עד הקצוות של השפתיים שמזדקרות מעט בחיוך שאתה מתקשה להסתיר.
אבל אני חייבת להודות, שמכל המבטים שלך אני הכי אוהבת את זה שאני לא אמורה לראות, את המבט שעולה בעיניך שנייה אחרי שאתה חושב שנרדמתי.