untitled

אני יודע זה נשמע הזוי אולי, אבל בשורה תחתונה זה עובד.

הבסיס לקיום יחסים הוא תקשורת בינאישית

אז רצוי שזו תהיה מפותחת דיה כדי שיווצר קשר.

התקשורת הכי ראשונית משקפת מי מולך-

ואין כמו "מה שלומך" סטנדרטי ומנומס כדי לשקף לי

מי מולי. התגובות ינועו מהתעלמות עובר דרך "עוד אשכנזי" :)

ב"סבבה מנינים" דרך "בסדר" " סביר" " מצוין תודה" "מעולה, איך אתה?"

בקיצור הבנתם.

תגובות ראשוניות מספרות על מי אתן. מצב הרוח, האם יש בכן הומור,

שונות והאם אתן באוריאנטציה של להכיר את השני או

שאתן מתבוססות במרירות הנעימה. האם אתן בטוחות ופתוחות או מבוהלות

וקפוצות. לעיתים יצוצו גם תגובות מפתיעות מ"מה שלומך" אחד פשוט.

עכשו שיר ענק עם העדפה ברורה ל"לבוש עור"

אני נתקל בכל מיני פרופילים הזויים יותר או פחות.

אלו עם רשימת המכולת דרישות סף מכאן עד פתח תקוה.

אבל מה שגרם לי לכתוב את הפוסט הזה

זה אלו שנמצאות כאן יום או יומים וחוו סשן או שניים

עם הכלבה על ארבע וכל זה ה"סטנדרטי":)

ובאות עם "השקפות מגובשות" על עולם השליטה

אמירות חד משמעיות בעיקר חד כמו סיסמאות של מחנה צבאי, "אמת" צרופה ומוחלטת.

אני יכול להבין שזה מתוך חוסר ודאות או בטחון.

בעיקר מתוך חוסר יכולת לשחרר.

קחו זמן, תאפשרו לעצמכן להתגבש, להתנסות

בכל מיני סגנונות וטיפוסים, תשאירו את הסעיפים פתוחים

כדי שתוכלו למלא אותן בתוכן וגם להשתנות על הדרך.

לעיתים ספק מביא איתו שלל הזדמנויות לחקור, לגלות.

מניח שגם אחרים, אני כשולט נהנה לספק רעב ללמוד לדעת לחוות- נהנה מפתיחות מכנות.

ומצג שוא של ידע די מכבה עבורי.

פלסיבו עושים את פיקסיז באהבה רבה

האביזרים הדרושים-

מגיק וונד לסוגיו, וגם אטב.

מצמידים אטב לדגדגן

ומצמידים את הקסם במרחקים שונים מהאטב

וזויות שונות תוך יצירת ריקוד ותיפוף הוונד

באטב תוך העברת הרטט מהאטב לדגדגן

אפשר לעצור להסיר בעדינות את האטב ולשים מחדש

שוה ומומלץ.

ככל שהזמן עובר, בדסמ מקבל מגוון רחב של זויות הסתכלות.

אני מתבונן מהצד מאלו עם ההערכה הנמוכה, הן עם השנאה העצמית,

ההן שנאטמו לרגש, אלה שעדיין מחפשים את מקומם ביקום, ההיא עם כאבי הגדילה,

אלו שספרו אותם יותר מדי, ואלה שלא הביטו בהם מעולם. אלה שטופלו ואלה שמעולם לא.

הם נמשכים לבועת הבדסמ, מרשה לעצמי לומר אשלית הבדסמ- איזה כיף, גן עדן אינסטנט,

מזור רגעי חלקי, כי יש את החיים השוטפים יש את המציאות ולא תמיד פשוט המעבר בין הבועה למציאות.

אני באמת מאמין שטיפול נפשי נכון ומקצועי יכול להוות פתרון עדיף.

לא כתחליף לבדסמ כי זה תמיד מבורך להרחיב את אופקינו המיניים

כי לפחות חלקנו באמת זקוקים למימוש הצד הזה שגילו בם.

אבל יכול לעשות סדר ולהקל על הקונפלקטים. ולאפשר הבנה עמוקה ומודעות גבוהה.

הכרות טובה שלך את עצמך יכולה לתת ראיה רחבה עליך ועל הבדסמ עבורך- מהות,

צרכים, מציאות, מניעים, מגבלות וכד'.

ועכשו שיר לא קשור

ושיר קשור

אני קורא לעיתים פוסטים/בלוגים/ טקסטים ומתרשמת מהם

תמונה של שולטים ש"עובדים" ממש קשה.

אני תוהה עד כמה המאמץ הוא מתוך צורך או כורח לספק את השאו,

האם באמת באמת בראש שלך עכשו לעשות X או Y או כי מישהי מצפה ממך לאקטים מסוימים בטימינג מסוים.

זה לא פוסח על ותיקים וחדשים כאחד. אצל חדשים לפחות חלקם יש את הסקרנות

וצורך עז להתנסות בכמה שיותר אלמנטים "לסמן וי" לצבור נסיון ומיומנות.

ויש גם כאלה שעשו דבר או שניים ועדיין יש תחושה שהם באו "לעבוד"

(ומיד לרוץ ולצעוק את זה בבלוג ישירות או באמצעות הנשלטת).

תהיה נאמן לעצמך. תעשה באמת מה שבא לך, מתי שבא לך,

מבלי לחשוש ש"תפוטר" אחרי סשן או שניים.

מעולם לא אהבתי את המלה הזו.

זה תמיד יוצר בי אסוציאציה של גבר משנות החמישים עם כובע/מגבעת.

סוג של דוד. ארכאי/מיושן, מסמל עבורי גבריות שמרנית מסרטי שחור לבן.

האלבומים הגאוניים שנוצרו כאן אם לא ה

https://www.facebook.com/BBCScotland/videos/1538070669556026/

במיטבו

המסך הלבן שוים