untitled

אני מעלה כאן את הראיון החשוב והמפורט הזה במלואו

פינה חדשה בפורום בדס"מ בתפוז "הכה את המומחה"

אנו עורכים ראיון עם דמות מנוסה בתחום ומזמינים להגיב ולשאול שאלות נוספות.
ראיון עם רד-סל וקלי

תן לנו בבקשה קצת רקע אישי פרטים בסיסיים עד כמה שניתן.

רד סל: אני בן 41, רווק, גדלתי להורים ילידי הארץ, במשפחה אוהבת, ילדות מאושרת. את כל ילדותי ביליתי ברחוב, כדורגל, כדורסל, חברים, ים. ילדות של דיונות וים. כמעט כל מערכות היחסים שלי היו ארוכות, והיו לי לא מעט כאלה. אני נשלט ותמיד הייתי כזה עם נשים, זה מוטבע בי מלידה כנראה. אני מתגורר בשלוש שנים האחרונות בקליפורניה ומודה כל בוקר לאלוהים שנתנה לי את ההזדמנות להגיע לפה, קשה לי לתאר כמה למדתי בשלוש השנים האלו שאני כאן, עשיתי כאן צמיחה אמיתית.
אני יחסית ביישן אבל גם אקסביציניסט ודיי פרוע, אני מאוד אוהב את חיי העיר, בעיקר את הערים גדולות והפיתויים שהן מציעות ואני אוהב את השקט של הטבע, אני מאוד אוהב את תחושת הבדידות כשאני עם התרמיל על הגב מנווט את דרכי ביערות בדרך לאיזה פיסטין.
אני מזוכיסט, אני מאוד מתחבר לכאב גם אם הכאב מגיע לרמות שהן מעבר להנאה, תמיד אני צריך עוד. אני מאוד אוהב להיות קשור וחסר אונים, מאוד מתחבר לפרוטוקול בבדס"מ, זה מאוד מדבר אלי, אני גם מאוד זקוק לזה, הפרוטוקול מכניס אותי למעמד שאני כ"כ רוצה להיות בו, עבד. אני לא חושב שאני עדיין מספיק טוב בשביל להיות עבד, זו מילה גדולה מידי בשבילי כרגע, אני שואף לזה, ואני עושה את כל המאמצים בשביל להיות ראוי לזה. הדרך לשם עוד ארוכה ומאוד מפותלת.
אני באופיי משרת, אני תמיד משתדל לדאוג שהשולטת שלי תקבל את כל מה שהיא צריכה ביעילות ושתמיד תהיה מרוצה בלי קשר להנאה שלי, ההנאה שלה זו ההנאה שלי. אני מאוד פטישיסט, אם אפשר אני מאוד מבקש לקבור אותי בליטקס. אני אוהב גם עור וכל מה שקשור לבגדי פטיש, לא רק לראות גם ללבוש.
הבדס"מ תופס מקום מאוד חשוב בחיי, והוא מעסיק אותי דיי הרבה. כבר שנה וחצי שאני משועבד לקלי, דומית אמריקאית מדהימה ובזכותה למדתי כל כך הרבה. כמעט מאותו רגע שפגשתי אותה, התחלתי לכתוב בלוג בכלוב ואני משתדל לעדכן אותו כמה שיותר גם כי זה מעין זכרון דברים לתקופה המדהימה הזאת שעוברת עלי, גם בגלל שכך אני מברר ומלבן לעצמי דברים וגם בגלל שקלי מעודדת אותי לכתוב, זה חשוב לה.

קלי: אני בת 40, דו מינית ודומיננטית. אני נשואה לאישה איתה אני חיה כבר 6 שנים וגם היא דומיננטית, יש לי גם שלושה ילדים, חתולה ועבד שמשרת אותי בנאמנות בשנה וחצי האחרונות.
אני מנהלת חיים פוליגמים ב- 10 שנים האחרונות וגיליתי את ה-BDSM לפני חמש שנים. אני סדיסטית אבל גם מזוכיסטית. אני נהנית לקחת את העבד שלי אל הקצה, אל מעבר לגבולות שלו, אני אוהבת לגרום לו לסבול עד בכי, אני נהנית כשהוא בוכה, לפעמים אני אוהבת לשבור אותו לרסיסים. אני נהנית כמעט מכל התחומים הקשורים ל-BDSM ובאיזשהו שלב ארצה לנסות כל דבר שקיים בספר לפחות פעם אחת...או יותר, אם אתחבר לזה כמובן.

ספר על תחומי עיסוק ענין והנאה בנוסף לתחום הפורום .

רד סל: אני מאוד אוהב לקרא, אם כי תחום העיסוק שלי מערב המון קריאה וזה קצת פוגם ב"קריאה לשם הנאה" שלי, אני מאוד אוהב צילום ומנסה (לפעמים מצליח) לעסוק בזה כשיש לי זמן פנוי. אני מאוד אוהב מוזיקה, מהמון סגנונות אבל בעיקר אינדי, רוק, טריפ הופ, אלטרנטיבי, גראנג', גות', פאנק, אינדסטריאל, בלוז. אני מקשיב המון לג'אז ועושה צעדים כושלים ראשונים במוזיקה קלסית. בקיצור זה נע בין הרקוויאם של פורה עד לראמשטיין כשבאמצע אפשר להכניס את רדיוהד, אינטרפול, פורטיסהד, פי ג'י הארווי, לד זפלין, לו ריד וטורי איימוס. אני מאוד אוהב לטייל, ובזמני הפנוי (שאין לי כ"כ לאחרונה לצערי) אני מנסה לנצל את העובדה שאני נמצא במקום מדהים כזה, ומטייל כמה שאפשר. אם זה משולב בקמפינג של כמה ימים עוד יותר טוב. אני גם מאוד אוהב להסתובב בערים ברגל, אני אוהב לספוג את האוירה של המקום בו אני נמצא.
אני חובב ספורט, בעיקר כדורגל וכדורסל אבל חוטא גם בפוטבול אמריקאי ומרוצים. אני מאוד אוהב לנהוג מהר, אני חושב שזה פטיש, אם הייתה לי אפשרות בחירה הייתי בוחר להיות נהג מרוצים, פעם כשאני אהיה עשיר אני אקנה לעצמי פרארי. כרגע משטרת קליפורניה מחזיקה אותי בביצים לשלוש שנים הקרובות בגלל מהירות מופרזת.
אני מאוד אוהב שופינג, פעם חשבתי שזה מאוד מוזר, אבל רק לעיתים נדירות אני קונה משהו שאני לא ממש צריך. יש לי סבלנות.

קלי: אני אוהבת לקרא, גם לשם ההנאה אבל גם בשביל ידע. אני רוחנית, מיסטיקנית ופגנית (wiccan) ואני עוסקת בזה לא מעט. אני מאוד אוהבת מוזיקה, גינון, מיחזור, משחקים (מכל הסוגים...) ומחשבים.

מה המוטו שלך ביחסי שליטה אם אפשר במלה אחת? וכיצד מאופינת הכניעה שלך?

רד סל: אין לי מוטו ביחסי שליטה, זה גם לא ממש תלוי בי, זה מאוד תלוי במי שעומדת מולי. יש לי מוטו כללי לחיים וזה לחיות את הרגע ולנסות להנות מכל שניה שיש לי בעולם הזה. המוטו שלי מתואר יפה בחתימה שלי בכלוב:

Life's journey is not to arrive at the grave safely in a well-preserved body, but rather to skid in sideways, totally worn out, shouting "HOLY SHIT !...What a ride !"

קשה לאפיין כניעה של אדם בצורה מוחלטת, זהו תהליך של התפתחות וצמיחה, התקדמות. אני כל הזמן לומד, אני לא אותו אדם שהייתי לפני 19 שנה, אני גם לא אותו אדם שהייתי לפני שלוש שנים, למדתי המון על עצמי, התפתחתי, הכניעה שלי היום שונה מאוד ממה שהייתה פעם. פעם הכניעה שלי היתה יותר פיזית, הכאב, ההשפלה וזה מה שחיפשתי, הייתי קורא לזה כניעה מותנית. בהתחלה הייתי קצת יותר במרכז, חיפשתי ריגושים. היום הכניעה שלי היא מאוד מנטלית, יותר עמוקה, השולטת שלי היא המרכז וכל מחשבותיי ומעשיי סובבים סביבה וסביב הרצונות שלה, למדתי לשים את עצמי בצד, בפינה. משהו מזה מימשתי עם הדומית הקודמת שלי והיום, בזכות קלי, למדתי להוציא את מה שהיה חבוי בי תמיד, לחופשי.

קלי: אין לי ממש מוטו, אבל אני חיה את הדומיננטיות שלי לפי כללים מסויימים. אני דומית אוהבת, חושנית ותאוותנית. הכבוד שאני רוחשת לעבד שלי חשוב לי בדיוק כמו הכבוד שהוא רוחש לי, אמון הוא דו כיווני. אני מצפה מהעבד שלי להיות עצמאי וחזק. אני משתמשת בו כבן לוויה, למין וכעוזר. הוא מעין שלוחה שלי ומעשיו מקרינים עלי.

כמה שנים אתה פעיל בתחום ואיך גילית שאתה "כזה" לראשונה?
רד סל: פעיל זה מונח יחסי. אני כנראה תמיד הייתי כזה אבל התחלתי להתוודע לזה רק כשהייתי בן 23, אז אפשר לומר שאני "פעיל" כבר כמעט 19 שנה, איזה פחד. זה היה גילוי הדרגתי, זה לא היה "גילוי" ממש. אני לא ממש יכול לשים את האצבע על רגע ה"גילוי" או איך הגעתי להבנה שאני כזה. משום מה מצאתי את העמוד האחרון של עיתון העיר ושם מצאתי מודעות של דומיות בתשלום וזה משך אותי, לא ידעתי באמת שזה מה שאני מחפש. תמיד הייתי מאוד מיני, את זה ידעתי כבר מגיל קטן. במבט לאחור אני מצליח לשחזר ארועים בחיי שיכלו להעיד על הנטיה שלי מגיל קטן, כמובן שזה לא היה מודע. כן, הלכתי למלכות בתשלום ומה שהכי מפתיע אותי זה שלמרות שרובן היו גרועות מאוד לא הפסקתי לחפש. גם הנסיון הרע שהיה לי לא הזיז אותי מהמשיכה הלא מודעת שלי לנושא עד שמצאתי. כשמצאתי זו היתה נקודת המפנה, משם כבר לא היתה דרך חזרה ואני שמח על כך. היא היתה דומית בתשלום, מאוד טובה והתאהבתי בה מייד. אחרי פעמיים או שלוש הפכתי לעבד הקבוע שלה ועשיתי עבורה שליחויות שזיכו אותי בסשנים חינם. באיזשהו שלב היא עזבה את הארץ. אבל זו היתה רק התחלה, היו עוד התנסויות אבל בין לבין שקעתי במערכת יחסים ונילית שלא הצליחה להרגיע את הבערה שבפנים. לאט לאט הבנתי שמשיכה שלי לנושא היא לא סתם ואחרי פרוק החבילה התחלתי להכנס יותר לנושא, לקרא ולהתעמק, קצת באינטרנט שהיה עדיין בחיתוליו.
אז מצאתי את "שרב" במודעה קטנה בעיתון העיר, קבוצה קטנה של בדסמ"ים שהתארגנה בתל אביב.
אני זוכר היטב את המאנצ' הראשון שאליו הלכתי. המאנצ' התקיים בבית קפה ברמת אביב, הסתובבתי סביב מרכז הקניות שבע פעמים עד שהעזתי להכנס. זו בהחלט היתה חויה מכוננת. שם פגשתי את האיש שאני הכי אוהב בעולם ועוד כמה אנשים שעד היום אני מגדיר אותם כחברים טובים. זכור לי היטב שהיו שם מעט נשים. בהמשך בחלק מהמנצ'ים היו רק גברים. אני זוכר היטב מאנצ' אחד בו ישבנו 50 גברים ואישה אחת, חוויה הזויה מאוד.
אז גם התחילה תקופת המירק שם פגשתי עוד אנשים שעד היום הם חברים טובים ויקרים שלי. באותה תקופה היתה לי חברה ונילית-קינקית אמריקאית שהיתה הראשונה באמת שיכולתי לשתף בפנטזיות שלי. אפילו הסתשנו קצת וכשביקרתי אותה בארה"ב חיכו לי חוברות בנושא על המיטה. אבל אף פעם לא הצלחתי להוציא ממנה את זה ממש. מאז, כל מי שהיתה איתי גם אם היתה ונילה ידעה כבר מההתחלה שאני כזה.
קצת אחרי שנפרדנו נסעתי לבקר אותה בפעם האחרונה. בפעם הזאת גם ביקרתי לראשונה ב"הל פייר" בניו יורק שעדיין היה במנהטן וזו היתה גם הפעם הראשונה בה עשיתי סשן פומבי עם דומית מקצועית. כמו שאמר מאיר אריאל "כשנדפקים פעם אחת כבר אי אפשר להגמל מזה...." מאז אני חובב סשנים פומביים, הרבה מחסומים נפרצו מאז.
באחד המאנצ'ים של שרב פגשתי את הדומית האמיתית הראשונה שלי, כמעט חמש שנים היינו יחד. אז התחלתי ממש להבין מה אני. היו אז כבר כמה פורומים כמו אדונים ומשרתים, חוויות כואבות ופיפ. כמה שנים אח"כ נפתחו הכלוב והדנג'ן והשאר כבר היסטוריה.

קלי:
גיליתי את הבדס"מ לפני קצת למעלה מחמש שנים. נכחתי בהדגמה של הצלפות במצעד הגאווה בסן דייגו (שם גרתי באותו זמן) והייתי לגמרי מגורה מהארוע. אשתי ואני רכשנו לעצמנו פלוגר וכמה ספרים כדי ללמוד יותר על bottoming ו- topping, מעולם לא הסתכלנו אחורה מאז.


האם יש אלמנטים בדסמים או ריטואלים קבועים או שכיחים בסשנים שאתה מקיים?

רד סל: לי אישית אין שום אלמנטים או ריטואלים בסשנים פרט ללנשום עמוק כשזה ממש כואב ולעודד את עצמי שאני יכול לעמוד בזה, שאני מרצה את הדומית ושזה לא באמת כואב, בד"כ זה עובד. יש ריטואלים שקלי מקפידה עליהם בכל פגישה איתה גם אם אנחנו לא מסשנים, יש לנו את הטקסים שלנו ואת קוד ההתנהגות שהיא לימדה אותי אבל זה לא קשור רק לסשנים, זו ההתנהלות ביננו באופן כללי ביום יום. הכל תלוי ברצונה כמובן, יש לנו ארועים של High protocol וארועים שבהם היא מאפשרת לי להתנהג יותר בחופשיות. אני מאוד אוהב High protocol כי זה מכניס אותי למקום שבו אני הכי אוהב להיות, עבד, בו אני מרגיש הכי נוח, לעשות כרצונה, לדאוג לרווחתה ולשרת אותה, זה שם אותי במסגרת, אני אוהב להיות עסוק ולא סתם להתבטל, אני יודע שאני עובד בשבילה וזה ממלא אותי בסיפוק עצום. ביום יום יש לנו את הדברים הקטנים שלנו, למשל, אצלי בבית יש כיסא מיוחד שמוקדש לה בלבד. אני מעולם לא אשב עליו או אשים בגד או כל חפץ אחר עליו, גם כשאני לבד, הוא רק שלה. בנוכחותה אני מעולם לא אשב על כיסא, תמיד על הרצפה, אלא אם כן אנחנו בחברת המשפחה וגם אז אם מתאפשר לי אני בוחר לשבת על הרצפה. בכל פעם שהיא נכנסת לחדר אני יורד על ברכי, אם זה בבית או בכל מקום שאנחנו מרגישים נוח לעשות את זה, הכל תלוי ברצונה כמובן, ועוד כל מיני דברים קטנים.

קלי: אני אוכפת מספר ריטואלים על העבד שלי. שניים שעולים לי בראש כרגע הם: 1) בנוכחותי הוא תמיד על ברכיו, מחכה להוראותי 2) כשהוא מחכה להוראות ידיו תמיד מאחורי גבו. עד עכשיו לא אכפתי יותר מידי ריטואלים אבל אני מתכננת לאכוף ריטואלים נוספים בקרוב.


נסה לתאר סיטואציה בדסמית מצחיקה /מביכה
רד סל: יש לי כמה, מאוד מביכות, אבל אני חושב שבמקום הראשון ללא ספק זה סיפור המלפפון. באמצע משחק אנאלי עם מלפפון, פלטה הדומית שאיתה הייתי "אופס" קטן, כן, בלעתי אותו בהפוכה. אני הייתי בהיסטריה מוחלטת כי זו היתה הפעם הראשונה שקרה לי דבר כזה (כן זה קרה לי שוב עם קלי, אבל לא עם מלפפון...), והיא היתה משועשעת לגמרי "מה אתה עושה עיניין" היא צחקה. אני כבר דמיינתי סצנה במיון כשישבתי על האסלה. בסוף הוא יצא, רק אז התחלתי גם אני לחייך, ככה בקטנה.

קלי: מצחיק או מביך הוא עניין של פרספקטיבה. מה שעולה לי בראש כרגע זה ארוע לפני שנה כששמתי על העבד שלי קרניים וזנב במסיבת ראש השנה. הוא היה לגמרי נבוך כל הערב ואני הייתי מאוד משועשעת מהמבוכה שלו. בגלל שהוא בא מתרבות אחרת, אני מוצאת שיש הרבה דברים שאמריקאים לא חושבים שהם מביכים והוא כן, זה מאוד משעשע אותי ואני בהחלט משתמשת בזה.


נראה כי סן פרנסיסקו היא מרכז לסגנונות חיים אלטרנטיבים, גייז ולסביות, בדסמ ופטיש , קשרים פולגמיים. כיצד זה בא לידי בטוי ואיך אתה חווה את זה?

רד סל: סן פרנסיסקו היא באמת אחת הערים היותר מגוונות שיצא לי לבקר ואחת הערים הנפלאות ביותר שיש, ללא ספק. בניגוד למה שחושבים, סן פרנסיסקו היא לא עיר כ"כ גדולה, בטח שלא בסדר גודל של ניו יורק או לוס אנג'לס, אבל היא עיר שמושכת אליה אנשים מכל גווני הקשת, הרבה גייז ולסביות מצאו בה בית חם בגלל שהיא עיר מאוד ליברלית והאנשים שחיים בה מאוד ליברלים. אני חושב שזו העיר הגדולה היחידה בארה"ב ששימרה את האוירה של הסיקסטיז ומכאן סגנונות החיים האלטרנטיבים, החופש, האהבה והצבעוניות. בכלל, החוף המערבי שונה מאוד מהחוף המזרחי, האנשים יותר נינוחים, פתוחים ובעיקר רגועים. אולי זו הקירבה לטבע ומזג האויר הנוח עושה את האנשים פה יותר רגועים ויותר חופשיים. בגלל הפתיחות הגדולה, האוירה של החופש ובעיקר האוירה של "אני יכול להיות מה שאני רוצה ולאף אחד זה לא יזיז" יש פה מגוון עצום של אנשים שלא מתביישים במה שהם ואף גאים בזה.
קשרים פוליגמיים זה בכלל עניין נפוץ פה, ובכלל העיר הזאת סדום ועמורה. לפעמים נדמה שכולם חיים פה בקשרים פוליגמיים, למרות שאני לא מאמין שזה כל כך נכון. נכון הוא שרבים האנשים שאני מכיר כאן שהם קינקים הם גם פוליגמיים. אצל הונילים פחות אבל יש. הפוליאמוריות נפוצה בעיקר בקהילה ההומוסקסואלית בגלל שבהרבה מקרים הם התרחקו מהמשפחה הביולוגית שלהם ולכן התפתח הצורך לפתח דרכים אלטרנטיביות ל"משפחה". היום התופעה כבר הפכה ליותר נרחבת בקהילת הבדס"מ. אני חווה את זה ממש מקרוב כיוון שאני נמצא בקשר כזה, קלי, למי שלא יודע נשואה לאישה, שלה גם יש סאב. לדומית הקודמת שהיתה לי כאן היו חמישה סאבים נוספים. פגשתי מספיק אנשים כאן בשביל להבין שזו נורמה מקובלת כאן ואין ממש בעיה עם זה. לי זה היה מאוד קשה בהתחלה להתרגל לרעיון, אני לא בטוח שהצלחתי לעכל אותו לגמרי.

קלי: אנחנו כנראה מפונקים פה.



דומה שאתה נמצא במן גן עדן בדסמי של מגוון פעילויות , חנויות ואנשים האמנם זה כך ותנסה לתאר בפרוט

רד סל: זה באמת ככה, זה באמת גן עדן בדסמ"י, אבל זה לא רק כאן, יש מקומות נוספים שבהן הסצנה רוחשת וגועשת כמו בשיקגו או בלוס אנג'לס למשל. האפשרויות פה הן באמת רבות מהרבה בחינות. יש פה המון ארועים בדס"מים, עשרות מאנצ'ים, שעורים, קורסים, מסיבות פרטיות או מסיבות במועדונים, כל הזמן. יש גם ארועים גדולים כמו הפולסום, וה- Fetish Ball. יש סדנאות מסוגים שונים החל מקשירות ועד משחקי קצה, סכינים, תליה בקרסים, פירסינג, חקירות. יש אפילו קורסים כמו "איך להיות דומית בתשלום, המדריך לדומית המתחילה" בו אפשר ללמוד החל מטכניקות שונות ועד לאיך מתעסקים עם מס הכנסה ולחילופין עם שלטונות החוק. כמובן שיש שיעורי עזרה ראשונה ואיך להמנע מהידבקות במחלות שונות ומשונות. סדנאות קשירה למתחילים ולמתקדמים וכו'. אבל זה לא רק טכניקות זה הרבה מעבר לזה. יש פה קבוצות שלמות שמתעסקות בתחום של יחסי Master/slave. בארץ חלק גדול מהאנשים מתיחסים לדבר הזה בזלזול רב בטענה שאין דבר כזה או שזו פנטזית "סרט". אז החדשות הן שיש דבר כזה ועוד איך, זה רציני, אמיתי ומדהים בעיני.
הסצנה פה מאוד חזקה ומושכת המון אנשים מכל רחבי ארה"ב שבאים להרצות פה. באים לפה מייטב האנשים המנוסים בתחום וזו חוויה אדירה שקשה בכלל לתאר.
קצת קשה לעקוב אחרי כל הארועים שיש פה כל הזמן. מבלי לקחת בחשבון את המועדונים שיש פה, אם זה בדס"מ או פטיש, יש פה מבחר עצום של שעורים כל שבוע. לפעמים זה מתסכל, כי אין מספיק זמן בשביל זה. אנחנו מתרכזים בשעורים שמענינים אותנו במיוחד, כמו קשירות, מחטים, חקירות, חשמל וכו ומנסים ללכת לשעורים מיוחדים, אם למשל בא מרצה מאוד טוב. אני משתדל ללכת לשעורים של מידורי, יש לה תמיד שעורים שפוקחים את העינים.
כשיש לך מבחר של חנויות כמו Mr S and Madam S, ה- Stockroom, Good Vibrations stormy leather, ועוד אין פלא שאתה מרגיש בגן עדן. מייטב המוצרים במבחר בלתי נתפס במחירים שלאמריקאי הממוצע הם לא ממש בשמיים. בנוסף לכך יש מאות יצרנים קטנים שניתנת להם ההזדמנות למכור את מרכולתם בארועים שונים ומשונים שמתרחשים כמעט כל הזמן, כך שההצע הוא באמת ענק. אני לא רוצה לדבר בכלל על מוצרים "כבדים" שהם מוכרים בחנויות החל מכלובים מדהימים, סלינגים, צלבים ועד ל- fucking machines.

קלי: קליפורניה בכלל היא מקום סובלני לחיים אלטרנטיביים ובעיקר סן פרנסיסקו אבל אמריקה יכולה להיות גם ההפך מזה. יש מקומות בהם אם אלך יד ביד עם אישתי ברחוב אמשוך מבטים. יש פה מקומות מאוד חשוכים לפעמים. מצד שני יש פה מקומות מטורפים לגמרי, מבחינה חיובית. החנויות בסן פרנסיסקו הן גן עדן בפני עצמו, אני פשוט רוצה לקנות את הכל. אני לא רוצה להתחיל לדבר על חנויות נעלי ומגפי הפטיש...

בתור נשלט, שחווה בדסמ בארץ וגם בחו"ל אתה יכול להצביע על הבדלים מהותיים
רד סל:
יש כמה הבדלים מאוד מהותיים כמה מהם חשובים אחרים פחות. אני אנסה למנות את ההבדלים החשובים בעיניי. בראש ובראשונה יש את ההבדל התרבותי, כבוד לזולת ומרחב. אישה במועדון לעולם לא תרגיש מאויימת או מוטרדת ע"י נשלטים מזדמנים או שולטים ואני מדבר גם על המועדונים הכי סליזים. לעולם לא יגש אלייך נשלט ויציע ישירות ללקק את מגפייך. הוא יפתח בשיחה יציג את עצמו ולאחר שיחה יציע בעדינות או יחכה שאת תציעי אזשהיא התקדמות. יש הבדל עצום בין זה לבין נשלט שניגש מייד ל"עבודה" מבלי שקיבל אישור לכך,שלא לדבר על אלו שכופים את עצמם. על דומים אני בכלל לא רוצה להתחיל לדבר, זה באמת עולם אחר. גם בצ'אטים או בפורומים, הרוב נעשה באדיבות ובנימוס. אגב, זה נכון גם לגבי העולם הונילי. מלחמות עולם בפורומים כפי שאפשר למצא בפורומים בארץ הן פחותות בהרבה ובטח לא כל שני וחמישי. יש לא מעט רוע בפורומים שלנו, אנשים מגיבים רק בשביל להשפיל מישהו אחר. פה בד"כ משתדלים לדבר לעיניין ולנושא, ויש נושא, תמיד. שלא תחשבו שאין ריבים ואין אידיוטים, יש. יש מלא אידיוטים, אבל קולם בטל בשישים אל מול הרוב האקטיבי שכותב לעניין מה שלפעמים נדמה שבארץ קורה הדבר ההפוך וזה חבל.
הפורומים פוריים ומאוד מאוד אינפורמטיבים. זה הבדל גדול נוסף. הבדל נוסף חשוב הוא שיש קשר הדוק בין קהילות הסטרייטים והגייז. אינפורמציה עוברת בין הקהילות וזה מאוד חשוב כי הדומים הרציניים יותר והכבדים, אם מדברים על גברים, בד"כ באים מקהילת הגייז.
יש כאן המון אנשים מאוד מאוד מנוסים. חלק מהם הפכו למרצים מבוקשים והם מוזמנים להרצות בפני קהילות שונות ברחבי ארה"ב. חלקם גם מוזמנים להרצות באירופה, יפן וכו'. חלקם כתבו ספרים בנושא ונחשבים למומחים גדולים בתחום. הנגישות אל האנשים האלה היא יתרון מכריע. כמו שאמרתי קודם יש פה שעורים כל הזמן, רק תבוא, בכל נושא, ברמות שונות, למתחילים ולמתקדמים. זה כ"כ חסר בארץ. יש פה קבוצות דיון של אנשים שבאים לשאול, נפגשים, מדסקסים במסגרת חברתית, לפעמים זה בבר, במועדון, בד"כ זה במסגרת של שיעור, הרצאה, סדנא, לפעמים סתם נפגשים בגולדן גייט פארק לפיקניק צהרים של יום ראשון. היתרון של סן פרנסיסקו בקטע הזה הוא גדול. יושבים פה כמה אנשים מאוד ידועים בתחום כמו ג'יי וויסמן ומידורי שאם במקרה היא לא טסה למקום כלשהו בגלובוס, היא תמיד תתן כמה הרצאות פה. לאנשים האלה יש גם קבוצות דיון באינטרנט, אם זה ביאהו גרופס או בפורומים או שיש להם בלוגים שבהם הם כותבים, חלקם מאוד מענינים.

לפעמים יש הרגשה שיש הבדל תהומי נוסף לכאורה והוא הנכונות ללמוד מותיקים. כאן, ותיקים (לא מבחינת גיל אלא מבחינת נסיון) מקבלים המון הערכה ורבים מבקשים ללמוד מהם בעוד בארץ רוב הותיקים נדחקים החוצה וקולם בד"כ לא נשמע. מי שנותן את הטון בקהילה בארץ הם בד"כ הכי חדשים והכי צעירים בעיקר אצל אלו שהיום נמצאים ובעוד שנה יעלמו לעולמים והם לכאורה קובעים את הכיוון. הבורות, האי נכונות ללמוד והטענה המטופשת של "למה מי אתם שתלמדו אותנו" שולטת בד"כ וזה מאוד חבל כי יש המון אנשים, חדשים וותיקים שרוצים מאוד ללמוד אבל קולם לא נשמע. בארץ "הקהילה" צעירה יחסית אבל יש לא מעט אנשים שיודעים באמת ויכולים להעביר את הידע הזה לאלו שבאמת רוצים ללמוד. לרבים מהם נמאס כל מה שקורה בקהילה והם נעלמים במשך הזמן, חלק חוזרים לבדוק האם משהו השתנה ונעלמים בחזרה.
לדעתי יש סיבה מאוד טובה לתהליך הזה, ואני רוצה לחדד את הנקודה הזו כי נראה לי שיש פה אי הבנה גדולה של התהליך ושל מה שאנחנו מכנים "קהילה".
אנחנו נוהגים לכנות את ה"קהילה" בארץ בתור "קהילת בדס"מ" וזו טעות. הסיבה הראשונה היא שקשה להגדיר זאת כקהילה כי יש בה מעט מאוד סממנים של קהילה אמיתית למרות שיש פה ושם ניצוצות של קהילה. סיבה שניה היא פשוטה יותר, זו לא קהילה של בדס"מ בלבד. בארץ, וזה מאפיין הרבה מקומות קטנים, אנשים בעלי תחומי עניין שונים ופטיש הקשורים יותר או פחות לסקס מוצאים את עצמם הרבה פעמים תחת קורת גג אחת מהסיבה הפשוטה, כמות. אין מספיק אנשים בשביל ליצור קהילה של קרוס דרסרים למשל, או אנשים שאוהבים האבקות, לעיתים אין מספיק אנשים בשביל ליצור קהילה של אנשים שמתענינים במיוחד ב- Ds. לפעמים הקהילות נושקות אחת לשניה, אנשים הפעילים בקהילה אחת פעילים גם באחרת למשל, פטישיסטים ובדס"מים. לא בהכרח קרוס דרסרים הם בדס"מים, בהרבה מקרים הם כן.
במקומות גדולים כמו בארה"ב (במקומות צפופים כמו קליפורניה, שיקגו וניו יורק), גרמניה או באנגליה למשל, ישנן קהילות שלמות של פטישיסטים שאין להם שום קשר, מגע או איזשהוא עיניין להשתלב בקהילת הבדס"מ. יש להם מועדונים משלהם, מסיבות משלהם, מנצ'ים משלהם. גם במה שנקרא "קהילת בדס"מ" יש תתי קהילות. למשל, בסן פרנסיסקו יש קהילת בדס"מ ענקית של גייז, לעומתה יש קהילה מאוד גדולה של סטרייטים. שתי הקהילות מכילות תתי קהילות למשל, קהילות של פוליאמורים, קהילות של DS, קהילות של צעירים עד גיל 35 (יש גם את זה), קרוס דרסרים, כאלו שמתענינים בפוני פליי, פוט פטישיסטים, פטישיסטים ועוד. חלק מהאנשים לוקחים חלק פעיל בכמה תתי קהילות כאלה, חלק לא. כל תת קהילה כזאת מונה מספיק אנשים בשביל לארגן מסיבות, מאנצ'ים וארועים מיוחדים.

יש קהילה מאוד גדולה של Leather tradition שלהם יש את כל הטקסים הבדס"מים, הם מאוד כבדים, פרוטוקוליים והם גם הכי מסקרנים לדעתי כי הם מתייחסים מאוד ברצינות למה שהם עושים ולכן אפשר ללמוד מהם המון על מה מותר לעשות, מה מסוכן לעשות ועוד על מיני רעיונות גם בגלל שחלקם מאוד אקסטרימים. הם גם מיחסים חשיבות רבה ל- Ds. יש להם אפילו "אקדמיה" של בדס"מ שנקראת “Journey man” בה אפשר ללמוד החל מטכניקות ועד לפסיכולוגיה של שולטים נשלטים וכיוצא בזה. מלמדים שם ממיטב האנשים העוסקים בבדס"מ בארה"ב והם באים במיוחד מכל קצוות היבשת בשביל ללמד. זה מעניין, זה נחמד, לא לכולם זה מתאים. זה גם קורס תובעני של 18 חודשים. ארגון כזה קיים גם בקהילת הגייז ונקרא "The 15th" שהוא בכלל ארגון מיוחד מאוד.
אותו דבר לגבי פורומים, יש מאות פורומים לכל קינק. בפורומים יש מימד נוסף, מכיוון שכולם באנגלית הם מושכים אליהם אנשים מכל העולם וכולם דוברים אנגלית. כמות המידע הזורמת בפורומים האלו היא עצומה, הדיונים מענינים ותמיד יש מישהו עם תשובה, בין אם הוא מניו זילנד, פינלנד, ארה"ב או גרמניה.

אז נחזור לארץ. מטבע הדברים ישראל היא מקום קטן, אז בואו נקרא לילד בשמו, אין לנו קהילת בדס"מ, אני הייתי מכנה את הקהילה שלנו "קהילת קינק", קהילה שמכילה את כול סוגי הקינק ובתוכה גם בדס"מ. בנוסף על כך אנחנו מדברים שפה מוזרה, עברית, מה שגורם לנו להיות עוד יותר מבודדים מאינפורמציה, לכן הפורומים שלנו דלים.

אחרי שקראנו לילד בשמו הכל פתאום מתבהר. יש הכל מכל וכולם מתרכזים במקום אחד או שניים, הדנג'ן (בתקווה שיפתח מחדש) והנו לימיט. מכיוון שאין מאנצ'ים מסודרים, שעורים או כל פעילות אחרת בזה זה נגמר.

כשהכל מהכל מתרכז במועדון אחד או שניים ובאתר אחד או שניים מתרחשת התנגשות. תוסיפו על זה את בעית התרבות או לצערי חוסר התרבות הישראלי שכולנו מכירים. לכל אחד יש את הכי גדול, כל אחד צריך להגיד את המילה האחרונה וכל אחד הוא רמטכ"ל או לפחות ראש ממשלה. לדעתי זו בסה"כ אי הבנה אחת גדולה, אי הבנה בתחום, אי הבנה אחד של השני. יש אנשים גם בארץ שמאוד מכבדים פרוטוקולים ו- Ds, אנשים שיש להם גם התענינות אינטלקטואלים בתחום מעבר לסקס עצמו. כשהם נתקלים במועדון באנשים שמונעים ע"י חיפוש נואש אחרי זיון מזדמן בלבד ללא קשר לנטיה, דרך, או תחום עניין שבד"כ מלווה בחוסר תרבות בסיסית חל הפיצוץ. צריך להבין שמקומות צפופים כמו ארופה וארה"ב האנשים האלה לא נתקלים אחד בשני ברוב המקרים אלא רק בשוליים. לכן במועדונים פה אין כמעט ונילים במועדוני בדס"מ ומי שמגיע למועדונים כאלו הוא בד"כ בקטע ומכיר את הפרוטוקול ולכן אין תופעות כאלו. העובדה שבארץ כולם תחת קורת גג אחת מביאה לכך שאנשים מתחילים להתבלבל בהגדרה העצמית שלהם, הם מסתכלים על אחרים והרצון להרגיש שייך ו"נחשב" גורמת להם לחשוב שהם כך או אחרת כשבאמת הם לא, לא סתם יש את התופעה הכל כך נפוצה של סוויצ'ים, הכל נובע מבילבול והשפעה. שלא תבינו לא נכון, יש דבר כזה סוויץ', בהחלט יש, אבל יש הבדל בין להיות סוויץ' לבין לחשוב שאתה סוויץ' רק בגלל המחשבה שזה יעלה את הסיכוי שלך לזיון, זה מגוחך.


האם עברת לסן פרנסיסקו בגלל עבודה או בדסמ? האם תמליץ לאנשים שצורכים בדסמ אינטנסיבי לחוות אותו בחו"ל והאם יש מקומות אחרים שהיית מוכן לחיות בנוסף לסן פרנסיסקו.?
רד סל: עברתי בגלל עבודה ובהחלט הבדס"מ היה גורם חשוב בהחלטה, היתה לי אפשרות לבחור. אני בהחלט ממליץ לאנשים לחוות בדס"מ בחו"ל, לגמרי ! אירופה קרובה, יש המון מקומות מענינים בארופה מבחינת בדס"מ, אני בהחלט ממליץ לחוות כל מה שאפשר. אני בכלל חושב שאנשים צריכים יותר לצאת מהמסגרת הקטנה שלהם ולראות עולם, בלי קשר לבדס"מ, זה נותן קצת פרופורציות לכל מה שאנחנו חווים בארץ. דרך אגב, זה מומלץ לא רק לישראלים, זה מומלץ לכל אדם באשר הוא לצאת החוצה ולגלות עולם וזה בעיקר מומלץ לאמריקאים דרך אגב. לישראלים יש דווקא מוניטין גדול בתור טיילים ולדעתי לישראלים באופן כללי יש ידע הרבה יותר גדול על העולם מאשר לאמריקאי הממוצע, חלק גדול מזה נובע מתרבות ה"טיול אחרי צבא" , אחד הדברים היותר גדולים שיש.

אם הייתי מתחיל עם רשימת המקומות בהם הייתי רוצה לחיות זה לא היה נגמר אבל בו נתחיל מזה שלא הייתי מתנגד להיות קצת בשיקגו, ניו יורק, לונדון וברלין. טוקיו גם נראית לי מענינת.

תארת רבות בבלוג את ארוע הפולסום סטריט. תן קצת רקע למי שלא יודע , ותנסה לתמצת את החויה לרגע או שניים מסוימים שריגשו במיוחד.
רד סל: הפולסום סטריט פייר (Folsom street Fair) הוא אחד הארועים הכי מדהימים שהשתתפתי בהם, ואני מקפיד ללכת כל שנה. זהו ארוע הבדס"מ הגדול בעולם בו נוטלים חלק כ- 300,000 איש מכל העולם. הפולסום הראשון הרשמי לפי מה שאני יודע התרחש ב- 1984 ומאז מידי שנה הוא רק גודל וגודל. למעשה הפולסום התחיל בשנות השישים באופן לא רשמי והוא נקרא כך על שם הרחוב בו הוא בעיקר מתרחש (שם מצויות כמה מהחנויות הקינקיות בעיר). הארוע מאורגן ע"י עמותה שפועלת לארגן את הארוע כבר עם סיומו של הארוע הקודם. זו עבודה של שנה שלמה של ארגון, החל מספונסרים ועד למארגני מסיבות וארועים שונים. הכנסות הארועים השונים הולכות לצדקה זו או אחרת בד"כ למלחמה באידס ומחלות אחרות או לארגונים שנלחמים בעד זכויותינו להיות סוטים כמו NCSF למשל. ארוע הפולסום מסמן את שיאו של שבוע שלם שנקרא Folsom Fringe שהוא שבוע של שעורים והרצאות בנושאי בדס"מ שמתקיים בסן חוזה. לצורך הארוע המארגנים שוכרים מלון ענק שמאכסן את כל האנשים שבאים לארוע במחיר מוזל. לארוע הזה, שמלווה במסיבות פרועות בלילות, מגיעים מיטב המרצים והמדגימים.
מה שהכי ריגש אותי, ומרגש אותי כל פעם מחדש זו החוויה השיתופית העצומה עם אנשים מכל העולם, להרגיש שאתה שייך לקבוצת אנשים תוססת, גדולה, מפרגנת ומטורפת במובן החיובי של המילה. זו חוויה ממש רוחנית להיות שם, לחגוג את החופש המיני שלך בכל צורה שהיא, ככה בחוץ ברחוב, בשמש, חוויה דתית לאקסביציוניסטים. תמיד מרגש אותי לראות אנשים לבושים בליטקס או בעור, בחורות עם הציצים בחוץ או בלבוש שערוריתי אחר כשהם יורדים ככה מהחשמלית או מהאוטובוס בדרך ליריד. זה מדהים אותי כמה שהאנשים בעיר הזאת סובלנים כלפי האחרים. מאוד מרגש.
השנה, בסיום הפולסום נסענו לאכול משהו בדאון טאון כמו שאנחנו, לבושים מכף רגל ועד ראש בלייטקס
כשקלי מובילה אותי ברצועה המחוברת לקולרי. בהתחלה הייתי קצת נבוך אבל אף אחד לא עשה עניין, עבר לי.

קלי: הו אלוהים, פולסום הוא סוף הדרך, ערום בפומבי, סשנים ברחובות, אנשים מקיר לקיר בכל סוגי הלבוש, עור, או כל דבר אחר, גייז, לסביות וסטרייטים, כולם ביחד. אין בשום מקום אחר ארוע כזה הדוניסטי. השנה התנדבנו העבד שלי ואני בדוכן ההצלפות של Society of Janus ארגון הבדס"מ של סן פרנסיסקו בו אנחנו חברים. אני הצלפתי וחבטתי באנשים זרים והוא עזר בניקוי הצעצועים ובשידול עוברים ושבים להכנס ולנסות את החוויה מול אלפי סקרנים. זה פשוט ארוע מדהים.


יש דיון שכיח בין נשלטים לגבי מלכות בתשלום. האם לדעתך מומלץ להתנסות בשלב זה או אחר בסוג שליטה כזה? והאם יש לך טיפים לכאלה הבוחרים בסוג זה.
רד סל: קודם כל אני רוצה לתקן את המונח מלכות בתשלום ובכלל את המונח "מלכה" שעד כמה שאני יודע רק בישראל משתמשים במונח הזה. מלכה יש באנגליה וקוראים לה אליזבת ולדעתי היא לא ממש בקטע. אני מעדיף את המונח דומית או דומינה בתשלום, באנגלית הן נקראות Pro Dommes. זה דיון ארוך ונוקב שלצערי גם אנשים שמכנים את עצמם "שולטים" או "מתחלפים" נוטים להתערב בו למרות שזה לגמרי לא מעינינם. אבל נכון, יש ויכוח נוקב בין נשלטים ולדעתי זהו ויכוח חשוב מאוד.
לי יש המון מה להגיד בנושא וחלקו קשור לעניין התרבותי. חשוב שאנשים לא ישכחו שמה שטוב להם לא תמיד טוב לאחרים ועליהם לכבד אנשים אחרים, נטיותייהם והעדפותייהם כמו גם אם ללכת או לא לדומית בתשלום. יש כאלו שזו הדרך היחידה שלהם לממש את הפנטזיה הזאת.
ולנושא עצמו. פעם הייתי יותר מעורב במה שקורה בארץ. לצערי אני לא ממש יודע מה קורה בתחום הזה היום בארץ אבל אני חושב שאני יכול לתת כמה טיפים, גם מהכרותי עם מספר לא קטן של דומיות בתשלום כאן.
יש הבדל ענק בין מה שקורה בארץ למה שקורה כאן. דומיות בתשלום פה זו רמה אחרת לגמרי, מכל הבחינות. רבות מהן מעורבות כאן בקהילה, בהרצאות, התנדבות, פעילויות שונות וכו. דומיות בתשלום כאן נחשבות למומחיות בתחום וחלקן בעלות ידע יוצא דופן. אלו שרכשו את הידע העצום הזה מנהלות חיים שכל אחת ואחת מכן יכולות רק לקנא. רבות מהן הן ממש דמויות שאפשר רק להעריץ. אני בטוח שאלו שמכנים אותן "זונות" ימשיכו לכנות אותן כך ולדעתי זה נובע מבורות עצומה. אלו דומיות שחיות כך ולהן מספר לא קטן של עבדים שמשרת אותן במסירות יוצאת דופן. הן חיות כך מעבר לסשנים בתשלום, זה אורח חיים ממש. לדומיות כאלו היתי שולח ללא היסוס כל סאב מתלמד או אפילו סאב ותיק. זו יכולה להיות חוויה בלתי רגילה ובהחלט מלמדת. אני ממליץ מאוד אבל יש לעשות הכנה מתאימה ולברר קודם אם זה מתאים. לא לכל אחד מתאימה כל דומית ולהפך, הן גם לא מקבלות כל אחד.
ממה שזכור לי בעבר וזה היה ממש מזמן היו מספר מאוד קטן של דומיות בתשלום שהיו ממש טובות בתחום והמון שרלטניות. אני מניח שזאת אחת הסיבות שבארץ מתיחסים אליהן כ"כ רע. אני מקווה מאוד שזה השתנה ובכל מקרה הייתי ממליץ לברר קודם עם סאבים אחרים איזה דומית באמת שווה. אני בטוח שזה ממש קל לברר במיוחד היום שיש פורומים ואנשים נפגשים במועדונים. תמיד ידברו על הדומיות הטובות, אי אפשר להסתיר דברים ואי אפשר לעצור שמועות. אני בהחלט הייתי ממליץ ללכת לדומית בתשלום, אבל רק אחת שהיא באמת ברמה גבוהה.

קלי: זוהי החלטה מאוד אישית. אני מאמינה שדומיות מקצועיות מספקות שרות חשוב לקהילה כפי שרופא או פסיכולוג נותנים שרות לקהילה, לא שונה מזה. אם אדם מרגיש ששרות כזה יכול להביא לו תועלת אז אני ממליצה להשתמש בשרות כזה.

עברת סדרת חינוך ואילוף של שנה וחצי עד שקולרת. האם יש הבדל מהותי בין התקופה לפני הקילור ולתקופה הנוכחית מבחינת יחס השולטת.
רד סל: לא. אין כמעט שום הבדל והיחס של קלי אלי לא השתנה. אפשר להשוות את זה לחתונה, מערכת היחסים לא משתנה בגלל ששברת את הכוס. הקילור הוא טקס סימלי שמסמל העמקת היחסים, הוא לא מסמל שינוי. כך שהדרישות שלה ממני לא השתנו בגלל הקילור הם משתנים בהדרגה כשהיא מחליטה על כך, והם משתנים כל הזמן.


קלי: לא עשיתי דבר כדי לשנות את מערכת היחסים שלנו לפני או אחרי הענקת הקולר לעבד שלי. אני לא מאמינה שמשהו צריך להשתנות בגלל הקילור. אני לא רואה הבדל בין קילור לבין חתונה למשל. מערכת היחסים לא משתנה רק בגלל שהיא הפכה ליותר רשמית. מערכת היחסים תשתנה במשך הזמן כשהאנשים המעורבים בה ישתנו, יגדלו ויתפתחו.

האם אתה מרשה לעצמך לכעוס על השולטת ולהחצין כעס כלפיה. האם היא מרשה זאת? אם כן איך היא מתמודדת אם זה
רד סל: נדיר שאני כועס על קלי, אבל לפעמים מתפלק לי. אני עדיין חושב שלא הגעתי למקום שאליו אני שואף להגיע וקלי יודעת את זה, לכן האילוף שלי לא הסתיים וכנראה שלעולם הוא לא יסתיים. אני עדיין צריך ללמוד לשלוט על תיסכולים קטנים למשל כשהיא מבקשת ממני לשנות את התוכניות שלי, או כשהיא מכריחה אותי ללכת למקומות שממש לא בא לי ללכת אליהם או שאין לי זמן והיא מתעקשת. היום אני כבר יותר טוב בזה, היא אומרת, אני שותק, מעכל, מנסה להגיד את דעתי בשקט, מתחנן, מנסה לשכנע בעדינות, לפעמים זה עוזר לפעמים לא. קלי מבינה שיש לי חיים ועיסוקים רבים שדורשים את הזמן שלי. היא מאוד שמחה שיש לי חיים מעבר לחיים שלי מתחת לרגליה למרות שהיתה רוצה שאהיה לשרותה 24 שעות ביממה היא מבינה שיש לי עבודה תובענית שדורשת ממני הרבה מזמני. בסה"כ קלי היא הבחורה הכי מתחשבת שפגשתי והאושר שלי חשוב לה לא פחות משלה או כמו שהיא אומרת "אני רוצה עבד שיהיה מאושר איתי, אני לא רוצה עבד מתוסכל".
כשאני מחצין כעס, מה שכבר לא קורה כל כך, היא בדרך כלל נשארת רגועה ובמילה אחת או במבט מוציאה לי את כל הרוח מהמפרשים ומחזירה אותי למקומי, אין מה לעשות, היא באמת "מלכה" ויש לה את הדרכים שלה לאפס אותי. אנחנו גם מדברים המון ומלבנים דברים, היא לא נותנת לשום דבר לחמוק בלי פתרון.

קלי: יש לי כמה דרכים להתמודד עם הכעס של העבד שלי. אם הכעס שלו מוצדק, אני אדבר איתו, אקשיב לו ואתמודד עם המצב עד לפתרון. אם אני מרגישה שהכעס שלו לא מוצדק אני אנסה לתעל את האמוציות שלו ע"י שליטה במצבו הפיסי והמנטלי, אכוון את תשומת הלב שלו או את גופו בכיוון שבו אבחר. למשל, אני אעמיד אותו על ברכיו מול הקיר, או בפינה, או אסתום לו את הפה ע"י גאג. אני אבחר במשהו שיזכיר לו את מעמדו ואעזור לו להגיע למצב יותר רגוע. לאחר שהוא ירגע אני אבחר אם להעניש אותו או לא. לשמחתי, אני לא נאלצת לעשות זאת לעיתים קרובות.

קצת על זוגיות ובדסמ מנסיונך, עד כמה שיכול לפרט , מה הם הקוים אדומים שהצבתם או שהיא הציבה לשימור הקשר מבחינת השליטה שנגיעה בהם תאיים על הקשר?
רד סל: לא הגדרנו קווים אדומים, שנינו אנשים מאוד הגיוניים. רמת ההתמסרות שלי מאוד גבוהה כנראה ובנתיים עמדתי, פחות או יותר, בכל המבחנים שהיא העמידה אותי בהם, חלקם קשים יותר וחלקם פחות. אני מניח שיש לה עוד לא מעט מבחנים בדרך ואני כמעט בטוח שאני אעמוד בהם. אני מאוד בוטח בה, בעיניים עצומות, ואני יודע שהיא לא תעשה דבר שיגרום לי לנזק פיזי או נפשי בלתי הפיך, ולכן אני מוכן לעשות כל דבר שהיא תורה לי, ואני עושה זאת בשמחה, בהערצה ובהתמסרות. היא מאוד קשובה ואינטואיטיבית, חכמה וקומיוניקטיבית היא מאוד טובה בלדבר, להקשיב וללבן דברים, תמיד יש לה פתרון לכל דבר. היא גם מכריחה אותי לדבר ולא תתן לי מנוחה עד שתבין עד הסוף מה עובר עלי. בנוסף היא גם מאוד סדיסטית ועקשנית אם יש משהו שהיא ממש רוצה שאעשה תהיו בטוחים שהוא יעשה, בטוב או ברע...אני אציית.

קלי: לעבד שלי אין הרבה קוים אדומים קשים. לי יש כמה קווים אדומים שאני כופה כדבר מובן מאליו ומשמעותי עבורי. אני לעולם לא אשבור אותו ע"י הערות על דברים שהם מאוד אישיים עבורו. לכל אדם יש נקודות רגישות, או יסודות באישיות שחשובים להערכה העצמית שלהם. חשוב מאוד לא לערער את היסודות הללו. למשל, אם העבד שלי היה רגיש מאוד למשקל שלו, או לאזשהו ארוע קשה בעבר שלו ונניח שהוא נלחם כל חייו עם הבעיה הזאת, לעולם לא יהיה זה רעיון טוב ללעוג עליו בנושא הזה בזמן שבו אנחנו בסשן או בכל זמן אחר. דבר כזה יכול לגרום לפגיעה בהערכה העצמית ובבטחון העצמי אם אשבור אותו על משהו שקשור באישיות שלו בדרך לא נכונה, רעה.
מעשה כזה יכול לגרום לשבר ביחסי Ds. הוא עלול לראות בי כמתעללת (ולא בצורה החיובית) במקום כאחת ששומרת עליו ודואגת לו. זה יכול להיות מאוד הרסני, לקשר ולנשלט.
אני גם מאוד משתדלת להיות זהירה ולשמור על האמון שלו בי. אם אני עומדת לנהל רומן עם מישהו אחר או לעשות משהו שונה מאוד או קיצוני, אני ארמוז לו על כך מראש, כך שהוא לא יגלה זאת לאחר מעשה. אני לא משחקת משחקי יחסים איתו. אם אני לא מאושרת מדבר כלשהוא במערכת היחסים, הוא יודע על כך מייד. אני לא משחקת משחקים טיפוסים בהם משתמשות הרבה נשים (כתף קרה, להגיד כן כשבעצם את מתכוונת ללא וכו'). אין לי זמן למשחקים ואני כנה עד כאב.

האם היה לך קושי להשלט, האם זה לא מאיים על הגבריות שלך או מתנגש עם דימוי לא ככ גברי לכאורה או מנוגד לנורמה מסוימת? איך אתה התמודדת עם עכבות שנלוות לכך?

רד סל: ממש לא, ההפך. מה זה גבריות? מי קבע את הנורמות? זה גם ממש לא מעניין אותי דימוי כזה או אחר. הדימוי שלי בעיני אנשים שאני לא מכיר ממש לא מעניין אותי. התרבות של ה"גבר גבר" היא תרבות שבאה ממקום של חולשה, הסתרה וחוסר בטחון. אני מאוד מכבד אנשים שמתיחסים ברצינות למיניות שלהם ולנטיות שלהם אני בז לאנשים שצוחקים על אנשים אחרים מתוך עמדה של רוע. אני בכלל סולד מכל תרבות ה"גבר גבר". אני מעריץ אנשים שהולכים עם המיניות שלהם עד הסוף, אני מעריץ גדול של קרוס דרסרים בגלל שאני לא כזה, אני מעריץ אותם על האומץ שלהם ללכת עד הסוף עם הנטיה שלהם, זה ממש מרגש אותי. אני גאה במה שאני ואהיה יותר שלם עם עצמי עם כל נסיון מיני שאצבור, ולא משנה מה הוא יהיה.
אני מעצב את הנורמות של עצמי, כל עוד אני לא פוגע באף אחד אחר אז לא צריכה להיות בעיה.
יש כמה סוגים של עכבות עם חלקן אני מתמודד עם עצמי ועם חלקן אני מתמודד עם הגבירה אותה אני משרת. עם הזמן המון גבולות נפרצו ואני שואף לפרוץ עוד ועוד. אני בד"כ יודע שאם אפרוץ גבול זה או אחר זה ישמח את הגבירה שלי וזה בד"כ מספיק לי בשביל לעבור את זה.
יש פעילויות שאני לא ממש מחבב, לפחות לא בהתחלה, אבל אני אנסה זאת שוב ושוב כדי להיות בטוח שזה באמת גבול בשבילי, ברוב המקרים לאחר מספר פעמים הגבול הזה נעלם, בד"כ אני מתרגל ולומד להנות מזה. אם קלי רוצה לעשות משהו שאני לא אוהב אני אנסה זאת שוב ושוב עד שאתרגל, גם אם זה יהיה מאוד כואב או מאוד משפיל מבחינתי. גם אם בסופו של דבר לא אוהב פעילות או משימה מסויימת אעשה זאת בגלל שזה משמח אותה.


מה הכי קשה לך כנשלט ואיך אתה מתמודד עם הקושי
רד סל: הקושי הכי גדול שלי הוא התחושה שאני מאכזב את השולטת שלי, גם אם לפעמים זה לא באמת נכון. יש לי ציפיות גדולות מעצמי על גבול הפרפקציוניזם, אם כי אני ממש לא כזה לדעתי. ברגע שאני מרגיש לא שלם עם משהו שעשיתי עבורה, או שלדעתי לא עשיתי את משימתי מהר כראוי או בצורה לא מושלמת אני יכול לפעמים להתבאס בצורה חסרת תקנה. קלי טוענת, והיא לא הראשונה שאין לה צורך להעניש אותי אחרי זה, אף אחד לא יכול להעניש אותי יותר ממה שאני מעניש את עצמי....בנקודה הזאת אני מאוד תלוי בשולטת מולי שתגיד לי את המילים הנכונות ותחזיר אותי למקום אחרת אני יכול לשקוע בזה.
קושי נוסף הוא הויתור על הזמן הפנוי שלי. אני בן אדם שצריך את הספייס שלו ואת הזמן שלו לעשות את הדברים שאני צריך ואוהב לעשות. זה הרבה פעמים מתנגש עם התובעניות של קשר Ds. לא כל קשר בדס"מי הוא קשר של Ds. קלי ואני שואפים לקשר של Ds וזה לא קל. שניינו היינו רוצים להגיע למצב שבו אני תלוי לגמרי בסדר היום שלה וכל עולמי סובב סביבה. עדיין לא הגענו למצב הזה גם בגלל אורח החיים שלנו. אבל אנחנו משתדלים מאוד לעמוד במשימה הזאת, זה לא קל אבל זה מאוד חשוב לנו.

קלי: אני אענה על זה מנקודת המבט שלי, כשולטת. אני מוצאת שהדבר שהכי קשה לי הוא להיות עקבית ולא לתת לדברים לחמוק כשהוא לא מבצע את ההוראות שלי במדוייק כפי שהורתי לו. זה יכול להיות מאוד קשה לשולטת לזכור את הכללים הכי קטנים ואת המשימות הכי קטנות שהיא הטילה על העבד שלה אלא אם כן יש להם משמעות עבורן.

איזה סוגי כאב חוית כנשלט ומה הכי היה משמעותי וחזק עבורך מבחינת החויה (גם טובה וגם פחות טובה)
רד סל: חוותי סוגים שונים של כאב, החל מהצלפות עם פלוגרים, שוטים, חגורות, קיינים, אלות, סינגל טייל, וכו. חוויה מענינת היא ה- "zipper", עשרות אטבים המחוברים זה לזה בחבל ומוצמדים למקומות אסטרטגים בגוף. במשיכה אחת כל האטבים האלה נמרטים, בהחלט משהו שכדאי לנסות. עינויי זיין וביצים מאוד חביבים עלי למרות שחלק יחשבו שזה מאוד מאוד כואב וזה אכן כואב. לפעמים הכאב הוא יותר ממה שאני רגיל אליו, אבל אני משתדל לעמוד בזה ככל האפשר, בדרך כלל אני מצליח. קלי נוהגת לעשות סשנים ארוכים של הצלפות קיין בלתי מתפשרות ובמיוחד חביבים עליה האזורים בגוף שממש לא חביבים עלי והיא מסוגלת להצליף בי שם שעות ללא הפסקה. בד"כ אני עומד בזה אבל היו פעמים שנשברתי. אני מאוד אוהב עינויי פטמות, הפטמות שלי מאוד רגישות והן קשורות ישירות לזיין, זה ממש משעשע. זו גם דרך נהדרת להוריד אותי במקום ולהשתיק אותי. עברתי גם מחטים, סאונדס (עדיין ללא הצלחה יתרה), וויולט ואנד, שעווה חמה, שוקרים חשמליים, מצבטים וכו.
עברתי כמה סשנים קשים במיוחד, חלקם מתוארים בבלוג שלי, אין ספק שחלקם ילוו אותי עד ליום מותי. זכור לי במיוחד סשן מאוד מיוחד שבו גם אני וגם קלי היינו בספייס כזה שבו ביקשתי ממנה לחנוק אותי למוות. קשה לי להסביר את זה אבל באותו רגע רציתי שהיא תחנוק אותי, כאילו זו היתה ההתמסרות הכי גבוהה שיכולתי לתת לה, את החיים שלי. זה היה מאוד חזק ומשמעותי. באותו רגע הייתי מוכן למות למענה ואם היא היתה עושה את זה היתי גם מודה לה על זה, איכשהו...

אילו השפלות חוית ? האם זכורה לך אחת מיוחדת וכיצד התמודדת
רד סל: השפלות זה נושא מאוד מסובך ומורכב, והשאלה מהי השפלה היא שאלה מורכבת. אני חושב שאחד הסשנים הכי משפילים שעברתי היה כשקלי נתנה לי להרגיש שאכזבתי אותה. היא אמרה לי דברים קשים מאוד והשפילה אותי עד עפר. בדיעבד הבנתי שהיא תכננה את הכל ורצתה לראות איך אני מגיב לזה, אבל השילוב של ההרגשה שאכזבתי אותה, ההשפלה שעברתי והעונש שליווה את זה היו איומים מבחינתי, בכיתי חצי לילה זה היה איום ונורא. היה לה מאוד קשה להרגיע אותי. מה שכן אני לא מצטער על זה, למדתי מזה המון, בזכותה. אני מאוד אדפטיבי, בפעם הבאה לא תהיה לי בעיה לעמוד בזה.

מה יכול לכבות אותך או הכי מבאס אותך ביחסי שליטה?
רד סל: אני בן אדם שמאוד זקוק לבדס"מ ולשליטה, אני זקוק להרגיש "שייך" ולשרת, אני זקוק ל- high protocol כי זה מכניס לי קצת מסגרת לחיים הכאוטים שלי ומאוד מבאסת אותי הגלישה לונילה אם היא נמשכת יותר מידי זמן זה גם קצת מכבה אותי. לפעמים זה קורה. לעתים מבאס אותי שאני נאלץ לעשות דברים שאני ממש ממש לא אוהב. מאוד מבאס אותי האיסור בגמירה. זה משהו שמאוד מתסכל אותי למרות שאני מקבל את זה ללא עוררין וללא התבכיינות, לפחות לא עכשיו. חוסר הגמירה שלי או השליטה בגמירה שלי הוא ספורט חביב מאוד על קלי בנוסף על חגורת הצניעות שמאוד חביבה עליה. זה מבאס אבל לא מכבה להפך זה מאוד מדליק אותי אבל גם מאוד מתסכל. לפעמים אני משתגע שלאחר זמן ממושך ללא גמירה כשהפגישה המיוחלת שלנו מתקרבת ואני כבר מפנטז על הרגע הזה איתה כמה ימים
היא נכנסת וסוחבת אותי לחדר כושר, תמיד נדמה לי שהיא עושה לי את זה בכוונה.
מצד שני ולמרות כל מה שכתבתי לפעמים מבאסת אותי העובדה שאני לא יכול להסתשן עם כל אחת שארצה. זה נשמע מוזר, אבל אני מאוד אוהב להשתולל ולהתנסות. אני ממש לא חושב שאני צריך להתלונן כי עד היום קלי נתנה לי להשתולל כשהתאפשר אבל עדיין, כנראה תמיד עמוק בפנים אהיה free spirit.

קלי: דברים שונים יכולים לכבות אותי, תלוי מאוד גם במצב הרוח שלי. לפעמים זה קורה לי כשהוא מתווכח, לפעמים כשיש לו יום לא טוב בעבודה, לפעמים כשהוא עושה פרצוף חמוץ, לפעמים זה קורה כשהוא רוצה שאני אהיה דומיננטית איתו ואני לא רוצה. הדבר הכי מתסכל ביחסי Ds הוא לא להיות פתוח בפני הכל על מהות היחסים שלנו , זה שאנחנו לא יכולים לצאת מהארון ממש עם זה. הייתי מאוד רוצה שהוא ימשיך לשרת אותה גם כשהמשפחה נמצאת, שימשיך להיות עבד ממש גם במקומות ונילים ושאחרים יקבלו את זה כמו שזה, זה קצת מתסכל אותי. מתסכל אותי שאנחנו לא יכולים להיות מה שאנחנו בכל מקום בכל זמן ובכל סיטואציה, שצריך להתפשר על זה לפעמים.

סאב ספייס, כיצד זה נחוה על ידך האם תמיד אותן תחושות?
רד סל: סאב ספייס זו תחושה מאוד חמקמקה ולא קל להגיע אליה. לשמחתי חוויתי את זה כמה פעמים וכל פעם זו היתה תחושה אחרת. החוויה היא חוויה דתית כמעט, תחושה של ריחוף, שלווה עילאית, שום דבר כבר לא כואב. אני מגיע בד"כ למקומות האלו לאחר סשן קשה במיוחד או שיש שילוב מסויים של גורמים שמביאים אותי לשם, בד"כ גירוי מיני מאוד חזק. צריך קשר מיוחד בין השולטת לנשלט כדי להגיע לשם, השולטת צריכה לעשות את הדברים המיוחדים שהם מאוד אינדיבידואלים. כמובן שצריך להיות במצב נפשי מתאים, אוירה מתאימה וניתוק מהסביבה. לא תמיד זה חייב להיות סשן קשה, זה יכול להיות כשרמת הריגוש מאוד גבוהה, בלי קשר לכאב, אבל שוב זה מאוד איניבידואלי, אצלי זה בד"כ קשור לכאב.
זכור לי סשן מאוד מיוחד שעשיתי על שפת הים בת"א, לא היה זה סשן קשה אבל היה בו משהו מיוחד ברמת ריגוש כמעט מיסטית, סשן שלא אשכח לעולם.

מה יכול להוציא אותך משלוותך?
רד סל: טיפשות, חוסר הקשבה, הטפלות לתפל, טמטום, התנשאות, בורות, רוע לב, חוסר צדק, שחיתות ובעיקר כשכולם באים ביחד, זה מטריף אותי.

קלי: אין הרבה דברים שמוציאים אותי משלוותי, אבל שקר ללא סיבה, אי ביצוע משימה רק בשביל לקבל עונש, או גזענות בהחלט יוציאו אותי משלוותי.

המשפחה הקרובה מודעת היום לחיבתך לעולם השליטה, אם כן איך הגיבו ?

רד סל: לא, אף אחד מבני משפחתי לא יודע, שקלתי פעם לספר לאחיותיי, אבל ויתרתי על הרעיון בנתיים. יום יבוא וזה יגיע. אני מאוד רוצה לצאת מהארון באיזשהו שלב, לפחות חלקית.

קלי: הילדים שלי לא יודעים שלעבד שלי ולי יש מערכת יחסים. הם יודעים שהוא חבר של אמא שלהם. אישתי כמובן יודעת (הוא היה שייך לה בהתחלה...), אחי והוריי יודעים שיש לי בן זוג בנוסף לאישתי והם גם מכירים את העבד שלי כי אני משתדלת לשלב אותו במשפחה. אישתי ואחי הם היחידים שיודעים על מערכת היחסים הבדס"מית שלנו ושאנחנו מנהלים מערכת יחסים של גבירה ועבד. אני לא מאמינה שהורי צריכים לדעת על מהות היחסים שלנו, זה רק יבלבל אותם. לאמא שלי זרקתי כמה רמזים פעם והיא הראתה סימני התלהבות משונים אבל מאז היא לא מדברת על זה. אולי יום אחד, כשהילדים יהיו גדולים, אספר להם.

באינטראקציה עם אנשים ונילים כגון משפחה או חברים , האם יש קושי ביציאה מפרוטוקול הכללים ולחזור אליו כשאתם כבר לבדכם? איך אתם מתמודדים?

רד סל: לא הייתי מגדיר את זה כקושי, זה איזשהוא סוויץ' שצריך לעשות לפעמים, יש לנו את הסימנים שלנו. לעיתים גם בחברת משפחה או חברים אנחנו ממשיכים בפרטוקול עדין, אני עדיין פותח בפניה את הדלתות גם בנוכחות משפחה וחברים, אני תמיד זה שדואג לסחוב את התיקים שלה, וזה שהיא תמיד מטרטרת. לפעמים היא מורידה לי פקודות בנוכחות חברים מה שגורם לי קצת להסמיק, מי שמבין מבין מי שלא, אף פעם לא יבין. דווקא ההורים שלי קלטו קצת, אמא שלי אמרה לי שקלי מסובבת אותי על האצבע הקטנה, צחקנו על זה חודש אח"כ.
אם יש לי קושי לחזור לפרוטוקול, בד"כ קלי היא זו שמחזירה אותי למסלול, מילה פה ושם, מבט, לפעמים סטירה כשבא לה ואני חוזר למסלול. צביטה בפטמה גם עושה את העבודה. לפעמים נדמה לי שאני מנסה להחזיר אותה למסלול כשאני כורע לרגליה או פונה אליה כ- Goddess או Mistress אבל בד"כ היא לא צריכה את זה, היא תמיד בתפקיד.

קלי: לי לא קשה לצאת או להכנס לפרוטוקול בסביבת ונילים בגלל שמאוד מקובל היום בחברה שאנחנו חיים בה שיש נשים חזקות ששולטות בגבר שלהן. אבל, בעיקר קשה לי לטרטר אותו כשהילדים שלי בסביבה, כי בשבילם אנחנו רק חברים.

כנשלט החי באינטנסביות בדסמ . כיצד אתה וגם היא מתמודדים עם אלמנט של תלות

רד סל: יש המון סוגים של תלות. תלות יכולה להיות תכונת אופי ואז אתה בן אדם תלותי באופן כללי בלי קשר אם אתה בדס"מי או אם אתה במערכת יחסים אחרת. לכן תלות יכולה להיות מאוד בעייתית, מאוד קל ליפול לבור הזה בעיקר לנשלטים\ות. אני בעקרון לא בן אדם תלותי ולכן אני לא צריך להתמודד עם הבעיה הזאת. ישנה תלות אחרת שאפשר לקרא לה "תלות מבחירה" בה אתה מוותר על החופש שלך ונותן לשולטת שלך בעצם את השליטה על כל דבר קטן בחייך, החל מהמשכורת שלך ועד לזמן שלך וכל מה שבינהם. אז אתה הופך בעצם להיות תלוי בה לגמרי וכל חייך סובבים סביבה וסביב הנוחות שלה. דיברנו על זה ובבוא הזמן אם יתאפשר זה יקרה ברמה זו או אחרת.

קלי: אני לא רוצה שהעבד שלי יהיה תלוי בי לגמרי. זה יכול להשתנות כמובן אם וכאשר הוא יעבור לחיות איתנו. אבל מאחר והוא גר במקום משלו אני לא חושבת שזה פרקטי בשבילו להיות תלוי לגמרי בי, לא כרגע.

כיצד אתה מתמודד עם קנאה ופחד נטישה בקשר פוליגמי וכיצד קלי
מצליחה לכבות את סערות הנפש שאני מניח עולות
האם העובדה שאינכם חיים יחד מקלה משנה במשהו ?
רד סל:
עדין מאוד וכדי לבנות אותו צריך להיות פתוחים, לא להסתיר דבר ולהיות מאוד מאוד כנים. קלי מאוד כנה, כמו שכתבתי כנה עד כאב, היא לא מסתירה דבר, היא בודקת, שואלת ומגששת גם כשאני לא מודע לזה. בהתחלת הקשר הייתי קצת קנאי אבל היום קורה בדיוק ההפך, כשיש לה מישהו אחר אני שמח בשבילה, כל מה שחשוב לי זה שהיא תהיה מאושרת ואם היא מצאה עבד נוסף או שפחה שמסבים לה עונג אני שמח בשבילה. זה עדיין לא קל אבל קלי תמיד יודעת להגיד לי את הדברים הנכונים, להרגיע אותי כשצריך ולתת לי את תשומת הלב הראויה כדי שלא אקנא ולא אכנס ללחץ. אני לא חושב שהעובדה שאנחנו לא חיים ביחד משנה משהו לגבי העניין הזה, אבל ממש קשה לי להגיד. דבר נוסף שאני רוצה להוסיף הוא שנכנסתי ביודעין לקשר פוליגמי ובשבילי היה זה ברור שאני גלגל שלישי בקשר הזה (אם כי קלי חוזרת ואומרת שבשבילה אני העיקרי, הגבר העיקרי) בניגוד לקשר הקודם שלי שכשנכנסתי אליו לא ידעתי שיש לדומית שהיתה לי חמישה עבדים נוספים. עצם ההסתרה ההתחלתית גרמה לאיבוד גדול באמון שלי בדומית, אמון שאפילו עוד לא הספקתי להתחיל לפתח עם אותה דומית . אובדן האמון גם גרם לפרוק הקשר. לכן אמון הוא נקודת המפתח. חשבתי פעם שאני לא איש של קשרים פוליגמים אבל כנראה כשיש אמון מלא, אפילו עיוור, גם אני מסוגל לזה.
אני חושב שמעולם לא היה לי אמון כ"כ רב במישהי כמו שיש לי עם קלי.

יש פנטזיות שבוער לך להגשים בעתיד? בכללי ובבדסמ
רד סל: לא הייתי אומר בוער, אבל כן, יש הרבה פנטזיות, אני תמיד מרגיש שאני רק בהתחלה, אני מאוד רוצה להמשיך ללמוד ולנסות כל מה שאפשר. אני משחק ברעיון להשתתף בסרט בדס"מ, ביקרנו שנינו באתר הצילומים של kink.com ומילאתי את השאלון של men in pain אני רק צריך לשלוח...ולקוות שיקחו אותי. אני מאוד רוצה להיות ב- OWK, זה חלום ישן שלי. אני מאוד רוצה להשתתף בסשן מרובה משתתפות, אני מאוד רוצה להכלא באיזה מרתף מטונף ולהיות מעונה לזמן ארוך מבלי לדעת אם אי פעם אצא מזה. אני מאוד רוצה להיות יום אחד עם גבר, רצוי דום רצוי הומו אבל הוא צריך להיות מאוד מרשים מבחינת אישיות, קלי כמעט סידרה לי פעם אחד כזה אבל זה עדיין לא יצא לפועל.
אחת הפנטזיות שלי שאני מאוד רוצה לממש ובטוח לא תתגשם היא שיהיה לי את הזמן והכסף לקפוץ למסיבות ברחבי היבשת. לקום בבוקר ולעלות על מטוס בדרך לניו יורק למסיבה ולחזור למחרת, לקפוץ ללוס אנג'לס למסיבה להכיר אנשים, ליצור קשרים בדרך למסיבה הבאה במקום אחר, גם באירופה.
יש לי עוד המון פנטזיות שאני כנראה לא אגשים, וטוב שכך ועוד פנטזיות שלא קשורות לבדס"מ או לסקס בכלל. עוד לא הייתי בכל המקומות שאני רוצה לבקר, העולם גדול גדליה.

קלי: בטח, אם אין לך פנטזיות, החיים יכולים להיות מאוד משעממים. למשל, יש לי פנטזיה שבה אני חוטפת מישהו, מענה ומשתמשת בו במשך כמה ימים ואז זורקת אותו. אני גם מאוד רוצה לסשן ביער. עוד לא מימשתי את זה. יש עוד אבל אני לא מגלה, הוא לא רק מתרגם הוא גם קורא...

מסר אישי לחברי הפורום:
רד סל: תנו כבוד אחד לשני, כבדו את הקינק של האחר, דברו אחד אל השני בכבוד, תנסו להבין מה מדליק אנשים אחרים ומה הם אוהבים, אל תשפטו !

אל תחפשו "בדס"מ טוב" או בדס"מ לא טוב", אין חוקים, אין כללים (פרט אולי ל- SSC שגם לגביו יש לי המון השגות), אין יותר טוב או פחות טוב. כל בדס"מ הוא טוב בדיוק כמו השני גם אם הוא שונה משלך !

הדבר הכי חשוב לכל אחד הוא להסתכל עמוק פנימה, אבל באמת, ללמוד את עצמך ולנתח לעצמך מה את\ה באמת רוצה.
הגדרות לא אומרות שום דבר, הן רק עוזרות לך ולאחרים להציג מה אתם בערך ומה אתם בערך מחפשים. אם אתה סאב שמחפש בעיקר לסשן אל תקרא לעצמך עבד, כי לא תמצא את מה שאתה מחפש, או שזה יקח לך המון זמן אם בכלל, אל תתיאש, שרשורי יאוש ותסכול בטח שלא יעזרו לך.
למשל, אם אתה דום\ית, מה את\ה באמת מחפש? מה את\ה באמת יודע\ת? מה את\ה רוצה לדעת? מה הצרכים שלכם? מה אתם מוכנים להשקיע בשביל ללמוד? זה חשוב לכם בכלל? כמה זה חשוב?
חשוב להבין שכל התשובות נכונות, לכל אחד יש את הצרכים שלו והעדפות שלו והכל בסדר.
אולי את\ה פשוט אוהב\ת סקס קינקי ומחוץ לחדר המיטות את\ה רוצה חיים רגילים ונילים. תקראו, תלמדו, לא רק להבין טכניקות אלא להבין שיש הרבה אנשים שלא תמיד מתאימים להגדרת הבדס"מ של מישהו אחר ויותר חשוב להבין מה אתם צריכים וכך גם לחפש את מי שאתם צריכים.

תגדירו לעצמכם מה אתם רוצים ואל תקראו לעצמכם "עבד", "שפחה" "דום" או "סוויץ" (שזו בכלל המצאת המאה, מעטים יודעים מה זה בכלל, זה דיון בפני עצמו) אם אתם לא באמת מבינים מה זה אומר. לא בגלל שאתם מטעים אחרים, אלא בעיקר כי אתם מטעים את עצמכם.

יש הרבה מעבר לדום, סאב, שולט נשלט. יש לפחות 16 סוגים של תפקידים עיקריים, באופן כללי מאוד. למשל, יש דום מזוכיסט, כן, יש חיה כזאת, דום או דומית שאוהבים כאב, ולא, זה ממש ממש לא הופך אותם לסוויצ'ים בכלל לא !
יש סאבים שנהנים להתחצף, למרוד, אפילו להצליף באחרים, זה לא הופך אותם לסוויצ'ים, במהותם הם סאבים. אז שכל אחד יסתכל פנימה, לטובתו ויבין מה הוא צריך באמת. שלא תבינו לא נכון, יש כאלו שהם סוויצ'ים אמיתים הם נהנים להיות בשני המקומות, אבל, וזה אבל גדול, זה לא בגלל שהם יכולים להחזיק את השוט נכון או לקבל כאב, אלא בגלל שבאמת בפנים הם מרגישים שהם שם באמת בכל אחד התפקידים האלו.
אבל הכי חשוב, כבדו אחד את הקינק של השני, אל תשפטו, לכולם יש מקום. אה כן, תספרו עד עשר לפני שאתם מגיבים בפורומים.

קלי: חינוך הוא מאוד מאוד חשוב. יש כ"כ הרבה דברים ללמוד בבדס"מ. בטיחות מעל לכל. תמצאו אנשים שלהם נסיון וידע ומעריכים בטיחות. אלו האנשים שכדאי לכם ללמוד מהם. רק בגלל שאדם זה או אחר נמצא בסגנון החיים הזה ככה וככה שנים לא אומר שהוא מומחה במשהו. קראו כמה שיותר ספרים בנושא. תתקדמו בזהירות בכל פעילות שאתם עושים. כשולטת או שולט, לעולם אל תחשבו שאתם יודעים את הכל אחרת תעשו טעויות, חלקן יכולות להיות טעויות קשות. אל תפחדו לאמר "טעיתי". אנחנו כולנו בני אדם וקל יותר לנשלט להכנע לשולט שיודע שהוא עלול לעשות טעויות. אם אתה יודע שאתה עלול לטעות, אתה תהיה יותר זהיר עם ה"צעצוע" שלך. תזכור תמיד שברגע שאתה שובר "צעצועים" כאלו, אתה לא יכול לתקן אותם למצבם המקורי ויכול להיות שלא תוכל "להשתמש" בהם יותר.