היא כותבת בחסד. כותבת על . כותבת עלי עלינו . טיסות לחלל. פלנטה שונה דימויים אמירות של עושר תרבותי ועומק אישיותי . מצחיקה מעוררת מחשבה וחדה כתער. למה שרק אני יהנה?
ס' שלי ארוחת טעימות קריאתית:
העדפה
יותר קל להתמודד עם גופה מאשר עם שורדת .
כבני אדם, כחברה וכמדינה, אנחנו מצטיינים בלקרוא קדיש על קברי חללים, במקום לראות את
הגוויות המהלכות ביננו .
אנחנו מעדיפים תאריך ושעת פטירה על פני הכרה בטריגר .
כולנו כושלים בהבנה אמיתית של פוסט טראומ ה .
אתם מעדיפים אותנו מתות מאשר מאובחנות .
האדמה והעפר נגישים יותר מטיפול .
האבל אצילי יותר מהתמודדות .
השכול הוא כבוד, הצלקות הן קין .
החמלה שלנו שמורה רק לשערי שמיים והאדמה מדממת בשקט .
הבדיחה
היא מגוחכת. נלעגת. שמנה ולא חיננית. וכל דבר מלבד גיבורה ספרותית .
כורעת על מדרכת השוק, שעומד ריק להפליא, עיניה אדומות כמעט כשמלתה, כתמי דיו על פני ה .
לפחות הפסקול טוב .
היא סיגלה לעצמה טעם מוזיקלי שתואר כ"איכותי ובוגר" וידעה שעם כל הצער שבדבר היא חייבת
זאת לאדם .
הנבלה צילק לה את הנשמה, אבל כמה שהוא היה סקסי עם הגיטרה הפח שלו. וגם עם חלוק
הרופאים .
כשעזב, דימתה את עצמה למרגו שהייתה מוכנה להקריב את רגלה במערומיה לצד השטן, עבור
אהובה. והיא? היא הייתה מוכנה לכסות את גופה, המלא סימני מתיחה, במימוזות ולצעוד עירומה
בשתן של התחנה המרכזית לו זה היה מחזיר אותו .
אבל לא זרם בה דם אצילים. דם רגיל להפליא ניגר בחוזקה, כאשר עברה את ההפלה, בסתר מאדם,
שהיה טמון עד לצווארו בספרי הלימוד ובגופן של בלונדיניות מצודדות ממנ ה .
היא נמרחה על המדרכה עם שמלת השני שלה ונעלי הסניקרס. עקבים וסטייל לא היו בנמצא .
היא לא הייתה מהזן שלא מזיע באוגוסט, היא לא הייתה מהודרת וגם לא נולדה בתאריך שנחרט לך
בלב .
היא הייתה חתולת רחוב ועוזי היטיב לזהות זאת .
עוזי, עושה הפלאות משכונת גילה, שהיה אהבת נצחים בסיבוב הראשון ופשרת חייה בסיבוב השני.
עוזי, ששיסה בה את כול רוחות הרפאים של עברו ואז לא מחל לה על עברה. אצל עוזי היא לא
הצליחה אפילו לשמור על מוניטין הגון למרות שרושש אותה. לעד, אלול חייהם המשותפים יהיה נתון
בקלון ניאופיה ולא בחובותיו הטובעניים .
נואפת. מה נותר לה ?
לסמס לדניאל, המוזג החריף, שהעריך אותה בעיקר בזכות תשורותיה הנדיבות והאלכוהוליזם
שפירנס אותו? לפחות בזכות הפאבים שלו, היא הרגישה רצויה בעיר המתועבת הזאת .
להתדפק על דלתו הנעולה של גיא, שהזריק לה הרואין עם הזין שלו ישר לנפש ואז שילח אותה
לקיבינימט כשהיא מסוממת ונואשת לאהבה כמו כלב נגוע ?
היא תהתה על פשר הזרגים שעברו בין שפתייה. היא דימתה להשאיר מכוות בנפשות בעלי החלציים,
אך למעשה היא לא הייתה יותר מכתם דיו משעשע. הפרק הזה שאף אחד אינו קורא בקול רעם.
הערת שוליים מליצית .
היא ירדה להם וירדה בעריכה. תמיד גומרת עם מי ים במקום אוויר וקרח במקום דם .
היא הייתה בדיחה. בדיחה גסה. מהסוג שצריך פה של פיראט כדי לאכול ולב של אל כדי לאהוב .
אבל אלוהים היה עסוק, הוא בדיוק נכנס לזוגיות רשמית, והיה לו מקום עבורה רק כפילגש .
הוא ידאג לה כמובן, אלוהים מרחם על פרחי הגן או משהו. רק חבל שהיא קקטוס .
אבל עם חוש הומור עוקצני. אפילו פקעת הכאב הרעילה שנבטה בגרונה, לא הצליחה למחוק את
החיוך הזדוני בזווית פיה. כי היא ידעה. אפילו בגיהינום לא רוצים אות ה .
מקומה על המדרכה מובטח .
אדם בוגר
מה שמגדיר אדם "מבוגר" ככל הנראה יותר מהכל היא היכולת לווסת. לאזן. לחיות באמצע .
זה כל כך טריוויאלי וכל כך קשה ליישום. ההבנה שבני אדם לא צריכים להישפט על פי תפקוד במצבי
שיא ולחץ ולא על פי קריסות וכשלונות .
הבינוניות היא מעוז השפיות. ואחד הפחדים הכי גדולים שלי .
ההבנה, שאני מעדיפה לעוף על העולם כמו וונדר וומן או לקרוס בגדול כמו קורט קוביין, מזכירה לי
את חבר נפשי שמצר על כך שלא גדלתי כפסנתרנית .
" היית ממלאת אולמות" הוא טוען .
"הייתי קונה עולמי בדם יזע ודמעות ומאבדת אותו יום למחרת" אני עונ ה .
"ייתכן" אני שומעת אותו לוקח שאכטה "אבל את זאת שלומדת שיווק, ואני לא יודע כיצד לשווק לך
את הבינוניות מלבד לספר לך שמאוד נוח לי פ ה ."
השיחה הזאת זורקת אותי לאבחנה מופרעת במקצת של חברת עבר מופרעת במרהיב .
"אנורקסיה זה האדם הלבן, בוגר הרווארד של הפרעות האכילה. בולמיה זה הרוק סטאר שמתאבד
בגיל 27".
אין ספק עם הרוק סטאר לא יהיה משעמם, אבל לתחזק את התבגרותו ודעיכתו הופך למשימה
פאתטית .
אפילו הכוכבים בוחרים בסופו של דבר בחדלון על פני חיים .
מזלי שאינני כוכב .