בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

untitled

מה שבא לי
לפני 7 שנים. 9 ביולי 2017 בשעה 16:05

חזיתי בסיטואציה נוגעת ללב. אני תמיד טוען שעל המדינה לחייב ברשיון להורות לאחר הכשרה.

שוב ראיתי כמה זה מתבקש:

בחניון אספה שכנה שברי זכוכית ולידה עומדים ילדיה הקטנים.

אחת מהם פעוטה סביבות חמש לא הפסיקה למלמל בטון מצטער " זה בטעות אמא, אמא זה רק בטעות"

האם שותקת ולא יוצרת קשר עין עם הילדה. ככה במשך מספר דקות.

 

התבקש שתחבק, שתרגיש שהילדה באמת מצטערת שהיא אף מפוחדת שלא לדבר

על איזה "לא נורא" גם לי זה יכול לקרות, להבא תזהרי יותר" חינוכי.

כלום.

התלבטתי אם להתערב ולהעיר ובחרתי שלא.

רק חשבתי על זה שככה גדלים ילדים עם הערכה עצמית נמוכה

וככה ממשיכים שרשרת בין דורית של התעללות.

מיו​(לא בעסק) - לא מתאים לך להיות שיפוטי.
אתה לא יודע מה עבר על האמא והילדים בדקות/שעות שלפני ולא מה אחרי שכבר לא ראית אותם.
אולי האמא הזו העדיפה להתאפק ולשתוק מאשר להתפרץ בעצבים, מה שיכול לקרות גם להורה הכי מתאמץ ואוהב בעולם.
ואולי לא.
אבל אני בטוחה שאין לך מספיק נתונים כדי להיות עד כדי כך שיפוטי ולהחליט שהיה עדיף לשלול מהאמא הזו להיות אמא.
לפני 7 שנים
הוא​(שולט) - מיו, נכון אבל
איש אינו חף משיפוטיות:) בעיקר כשאת צופה בכשל או נזק לילדה קטנה.
מהצד זה נראה רע מאד. אני משקף מה היה ומה הרגשתי , אני לא מתימר להחליט לשלול הורות. אני גם לא מתימר להיות יאנוש קורצ'ק.
אבל בהחלט חושב שאם היו לה כלים- מודעות, חידוד רגישות, הכשרה ו"רשיון" החברה היתה נראת אחרת .
לפני 7 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י