"אידי". זה מסביר את הנטיה האינפנטילית בהתנהלות ובטקסטים. יש משהו מאד ילדותי בעיסוק בבדסמ ואין דבר יותר מקסים זה שאדם בוגר
מתחבר לילד שבו לשובבות לחוסר עכבות. אלא שכמו בכל תחום יש להיות מחוברים לגורמים מאזנים לשיקול דעת הן ברמה הפרקטית של התנהלות זהירה והן ברמה הבינאישית ושמירה על פרטיות וגבולות בבית ומחוצה לו.
ניתקלתי בטקסט הזה מתוך אתר בטיפולנט. שוה הצצה.
"אילו היה האיד הישות היחידה המאכלסת את הלא מודע, היו בני אדם פועלים ללא עכבות למימוש דחפיהם המיניים והתוקפניים. אלא שהישויות האחרות הקיימות בלא מודע- האגו והסופר אגו- הן בעלות תפקיד מווסת המאפשר לאזן בין מימוש צרכי האיד לבין הגבלתם לאופני מימוש ההולמים את דרישות החברה. ויסות זה הוא תנאי קריטי ובסיסי להשתלבות בחברה האנושית: אדם אשר נכנע באופן קבוע לדרישות האיד ינהל אורח חיים בלתי מוסרי ולא יצליח להתאים עצמו לדרישות החברה (גניבה ואונס, למשל, ניתן לראות ככניעה לצורכי האיד ללא יכולת לשליטה עצמית); אדם אשר צורכי האיד שלו חסומים ובלתי מסופקים יחיה חיים משעממים, ריקים ושטחיים, הכפופים באופן בלעדי לחוקי הסביבה. היכולת לווסת את דחפי האיד מתבטאת גם בתיעול האנרגיות והדחפים לפעילויות מקובלות מבחינה חברתית. לדוגמא, אנשים רבים עשויים להפנות את האנרגיות התוקפניות שבהם לפעילות ספורטיבית או ללימוד אומנויות לחימה.
על אף שמרביתנו מצליחים לווסת את דחפי האיד באופן יעיל דיו, לשליטה זו יש גם מחיר. מאחר ואנו מפנימים ציוויים חברתיים ומוסריים, ההכרה בתשוקותינו החייתיות מעוררת חרדה גדולה מדי. לכן, מופעלים מנגנוני הגנה אשר תפקידם לאפשר לנו לתפקד ללא חרדה, בושה ורגשות אשמה. מנגנונים אלו הופכים את הנפש לאיזור רווי בסודות ודחפים מוכחשים. לטענתו של פרויד, רבים מהסימפטומים הנפשיים נוצרים כאשר מערכת ההגנות אינה יעילה דיה ודחפי האיד מעוררי החרדה צפים על פני השטח."
