זה מה שאני כן וזה מה שאני לא, פוגשים את הרצון האגוקמאי לדבר על עצמי, תוך דחיפה ולא ממש בעדינות, את הרצון לכתוב על אחרים.
אפשר לראות זאת כהצגת יחיד בה השחקן, אני, עוטה זקן וגלביה בתפקיד המלך ליר המפגין מול פתח משרד החינוך, או עומד שם על במה נקייה מכל חפץ, פטור מכל אביזר ואיפור, חשוף מול האור החד כיווני, חשוף ומתפתל.
כך או כך - שחקן בודד, כמו כולם, על הבמה העולמית.
אני לא מתפשט במערכה הראשונה.
מכסימום מאפשר להבחין בבליטה במכנסיים שיכולה בהחלט להתברר במערכה השלישית כאקדח.
כלום לא בוער. היכולת לדחות סיפוקים היא אתגר מתגמל. (ועצמי אומר לי - גם מזה עוד נצטרך להיגמל)
אומה יקרה, חרמנים וחרמניות יקרים, מציצנים, אוהבי ספר ושיר, אוהבי המקל והגזר, חובבי העור - החי והמעובד, חובבי הזיעה והבושם, מודעי הלפני והאחרי, נקישת ההזדמנות ופתיחת הדלת, בעלי הדופק המהיר והדופק האיטי, מחוספסים ועדינים, רכים וקשים, בהירים ומעורפלים - כולנו לב. לב אחד לנו, גדול, ענקי, פועם, מזרים את כל סוגי הדם שלנו בעורקים ואוספו בוורידים. מוח אחד לנו, מורכב ואינסופי, מתאגד ומתאחד, לומד ומלמד, אוגר ומפזר, פוצע ומסייע. אחד. אנחנו חלקים קטנים, עלים על העץ, רגע פה ורגע כבר לא. עכשיו פה. עכשיו לב אחד, חחשבה רבה ואחווה. הלוואי ואדע אחווה, להפגינה ולקבלה. הלוואי ואוכל להציע כתף הרבה יותר מאשר לבקשה.
אמרתי שאני לא מתפשט במערכה הראשנה, לא אמרתי שאני לא נואם.
לפני 16 שנים. 27 בנובמבר 2007 בשעה 11:08