יותר מחצי שנה לא ראיתי אותו, הוא היה עמוק בהפקות התובעניות שלו ואני עפתי רחוק בחיים המשוגעים והרחוקים שלי.
כשידעתי שאהיה בתל אביב ושיש לי חלון ארוך ופנוי בצהריים, מיד עדכנתי אותו וכשהוא קפץ על ההזדמנות בלי לחשוב פעמיים זה עשה לי כל כך שמח בלב, כי כבר ממש התגעגעתי לשיחות הקרובות שלנו.
בעולם הוירטואלי הנגיש ועמוס בחברים מכל הכוונים, מסובך יותר להצליח ולשמור על חברות אמיתית כזו של כל כך הרבה שנים, בעיקר אחרי שנכנסים למירוץ המשוגע של קריירה וגידול ילדים. והוא, באמת בין הבודדים שהצלחתי להשאיר קרוב אלי כל הדרך מסוף התיכון, חבר נעורים מיוחד במינו שכל כך כיף ונעים לדבר ולשתוק ולכאוב ולצחוק איתו על הכל, גם על עצמי.
לדבר מהלב.. פשוט, ישר, עמוק, רך, גס, נקי ומלוכלך, בלי פילטרים.
הוא בין הבודדים שמכירים אותי טוב, שמכיר את החיבור שלי לצד הדומיננטי שבי והיחיד ביניהם שמודע לרצון העז שלי להתמסר גם לצד הנשלט שמסתתר בתוכי באופן מרופד ומגודר כל כך. חבר נעורים אמיתי כמו שמדמיינים כשקוראים את "חסמבה" כזה שאני יכולה לשבת איתו על הספה בישיבה מזרחית, יחפה ועם בגדי בית ולהרגיש שובבה כמו ילדה בת 16, תמימה, ישירה והכי יפה בעולם (לא בפנים ובגוף, אלא בנשמה) כי הוא לא מפסיק להסמיק אותי כשהוא מתפעל ממני בכל אתנחתא קטנה בתוך השיחה שלנו, לחדור במבט נעים לתוך העיניים שלי ולהגיד לי כמה שאני יפה בעיניו ואיך בכל פעם שאנחנו נפגשים הוא שוב מרגיש לרגע מאוהב, ממש כמו אז כשהיינו נערים ואני הייתי ביישנית מידי פחדנית ועיוורת ותקועה עמוק באיזו אהבה אחרת.
יש משהו כל כך נעים ומרגיע בחברות כזו מהמקום שאליו גלגלו אותנו השנים כשכל אחד מאתנו נמצא בזוגיות מדהימה ומיוחדת משלו.
והמקום הזה שבו הוא מאפשר לי להיות מי שאני, בדיוק כמו שאני, הכי אני שאפשר, הוא כל כך לא מובן מאליו, כל כך נעים וכל כך מעצים עד שאפילו שאמרתי לו את המילים האלו ישר לתוך החיבוק שלנו לפני שנפרדנו, אני לא בטוחה שהוא קלט עד כמה.
אז הי אתה, כן.. אתה, אם יצא לך לעבור כאן במקרה ולקרוא אותי, מאמינה שתזהה את עצמך ותבין שזהו פוסט תודה על המקום המיוחד שלך בחיים שלי ✨
