זה מה שאמרת לי בפעם ההיא שבה התעקשת לטעום אותי למרות שהזהרתי אותך, אמרתי לך שאולי עדיף שלא כי אני ממכרת.
זה היה לפני המון שנים, סתם אמרתי, לא באמת חשבתי שאני ממכרת, זו רק היתה השתעשעות שכזו של נערה שובבה וטיזרית במילים, שרצתה להבעיר אותך, להצית בך אש שתגרום לך לרצות יותר ויותר את מה שאתה כל כך מבקש. באמת שלא ידעתי אז את מה שאני יודעת היום.
היום אתה כבר מכור, אתה וכל מי שלא שמע לאזהרות שלי וחמד לעצמו לק על הדרך. תרשו לי לעוף על עצמי כי ממילא זה מה שאעשה גם אם תפסיקו לקרוא אותי כאן ועכשיו, לא מתכוונת להתנצל אפילו לרגע, רק להזהיר כי מדובר בהתמכרות קשה שאין באמת גמילה ממנה. זה לא המגע בגוף שלי, זה לא המבט בעיניים שלי, זו לא התעוזה שלפעמים נעדרת ממני, ולא סף הכאב שגורם לי רק לרצות להיות מחובקת ועטופה היטב. זה הטירוף שלי שחודר לתאי המוח האפלים ביותר שלך, שולף משם תיקיות תיקיות, מפזר ואוסף אותן מחדש ושולףבכל הזדמנות את זו שתפתיע אותך בלי שתארת לעצמך שהגעתי עמוק כל כך בחיטוט הרנטגני שדרכו פסעתי את עצמי לתוכך.
אבל זה מעייף אותי כשאני נזכרת בהשלכות, בכל ההטרדות, ההצקות, הנסיונות הבלתי פוסקים של כל מי שטעמו אי פעם אפילו מרחוק, אפילו בדמיון, אפילו בצחוק. מכל מי שעבר קרוב מספיק כדי להתמסטל רק מהריח ולהעיז לבקש רק עוד שניה של הסנפה, רק עוד ליקוק אחד ודי.
עברו מאז המון שנים ואני כל כך נזהרת, לא נותנת לאף אחד להתקרב. לאף אחד.. כמעט.
