פתאומית לעד

עוברת על הפוסטים שלי לאחור, מגלה עשרות מהם שהפכתי עם הזמן לטיוטה עד שנותרו כאן רק כל האפורים וחסרי החיים שביניהם, לאט אבל בבירור אני מבינה עד כמה הפכתי למצנזרת הראשית של עצמי, ואיך קרה שאת כל המילים העמוקות  מהשורש, אלו שהלב שלי מייצר, חזרתי לכתוב במחברת, ואיך קרה שלמרות השם הבדוי ולמרות המסך הוירטואלי השחור, ואיך למרות הכל אני אשכרה מצנזרת. 

ובא לי לצעוק הכי חזק שאפשר

הכי גדול הכי כחול הכי רחוק, אבל גברת צנזורה תקעה לי גאג בפה וידי כבולות באזיקיה, אז אני מותירה אחרי אנחה דקה ושותקת את עצמי לדעת. 

מה יש עוד לומר מלבד, היו שלום..

ואולי יום אחד אשלוף את המחברת.. או שלא.