פתאומית לעד

לכתוב זו צורת דיבור ללא הפרעה, אמר פעם הסופר הצרפתי ז'ול רנאר, אבל כבר חודשיים שאני לא מצליחה לכתוב את עצמי עד לקצה בשום מקום בעולם עד שנדמה לי שמישהו שם למעלה עושה לי שיעורים בהפרעה ומנסה להשתעשע על חשבוני, לבדוק את סף הכאב והסבל שלי, להתל בי מכל כיוון אפשרי ולבדוק אם למרות הכל אני עדיין ממשיכה לחייך כמו שהבטחתי לעצמי,

וכן, עדיין מחייכת בכל הזדמנות שמצריכה ממני לשלוף חיוך ואני יכולה להשבע שברגע שאני שולפת אותו מול אדם אחר הוא לעולם לא יהיה מזוייף, כל חיוך שלי יגיע מהלב, מקרקעית הלב, מהמקום הטהור והנקי הזה שיודע להיות בהודיה על הקיים, תמיד.

אז בתוך כל הטלטלות אני עוצרת לכמה דקות כדי להטען במראות הכחולים בשלל גוונים של אדוות הגלים, לאסוף כוחות מהרוחות הנושבות מתוך הים ולהשליך אליו מטענים חורגים שמפריעים לי לנוע בקלילות, כדי שאוכל להמשיך ללכת הלאה בראש מורם ועם חיוך של אחת שיודעת שהיא ברי(א)ה מוזמנת של אלוהים, וכל עוד היא נמצאת כאן, משימתה על פני כדור הארץ לא תמה עוד.

* ובכל זאת אני עדיין תוהה ממש כמו ז'ול רנאר, עד כמה אלוהים הרואה הכול חייב להשתעשע...