ואיך אפשר לדעת בכלל מתי יפתיע הרגע הזה, האם אפשר בכלל להתכונן אליו מראש, ומה אם ישארו עוד כל כך הרבה דברים שרציתי להגיד לאהובים שלי ולא הספקתי? המחשבות האלו לא מרפות ממני מאז שהייתי בת 18 וככל שהזמן עובר אני מוצאת שהן מגיחות מולי מפעם לפעם שוב מחדש, והטקסט הבא של ורד מוסנזון מלווה אותי מאז גיל התיכון וחוזר אלי כל פעם שאני תוהה מתי יבלע אותי החור השחור הזה מבלי שהספקתי להפרד מכולם..
"
כשלא אהיה תחשבו עלי?
אם אעלם (יש חורים שחורים בחלל שבולעים מערכות שלמות של כוכבים, ואם אני אפגוש פתאום באחד ממסעותי באיזה חור שחור שיבלע אותי למשל)
האם תזכור?
תוציאו ספר זכרון?
אמא, האם תטפחי עוד קבר בגן המוריק על הגבעה?
האם תגידו שהייתי עילוי?
שהייתי חכמה, חרוצה, יפה, שמחה ואהובה, כמו שאומרים על כל הנבלעים על ידי החורים השחורים?
ומה תעשות בספרים, במוסיקה ובציורים שלי כשאבלע?
רק לא אזכרה.
מעדיפה שתעשו אורגיה ענקית שישתתפו בה כל האנשים שהיו שלי לפרקים ושהייתי שלהם בפרקים אחרים,
רוצה, כל אותם ואותן שאני אוהבת שתשתכרו עד אבן חושים ותשכבו אחד עם השני והשלישי והרביעי עד שתפלו מעולפים,
לא רוצה שתשחשבו עלי,
רוצה שתתמוטטו באפיסת כוחות באנדרלמוסיה של איברים,
ותעצמו את העיניים כדי לשוב ולהתעורר,
ואני אסתכל מפסגת החור השחור שבלע אותי
על הפרצופים שלכם הסחוטים,
המיוסרים, המיוזעים, המעונים, המסופקים, הנינוחים
ה ח י י ם
ואצחק עד כלות "
* ורד מוסנזון 1980