בלעדיך, ואני לא רגילה וכל כך צמאה ורעבה אליך.
הריח שנשאר ממך על הכרית מנע ממני להחליף לה את הציפית בזמן שהחלפתי סדין ואת כל הציפיות האחרות,
למה ציפיתי? אתה ודאי שואל, או שאולי צוחק מרחוק, עלי ועל משחקי המילים שאני לא מצליחה להמנע מהם גם כשאני כל כך מתגעגעת אליך, נמסה ומנסה (אופסי... 😉 )
ואני באמת לא יודעת למה ציפיתי, אולי שהריח שלך ישאר עד שתחזור, אבל כמה זמן בכלל יכול להשאר ריח? זה אפילו לא ריח של אפטר שייב או של הבושם שלך, שמעולם לא טרחתי ללמוד את שמו, ואיך קרה שהפכתי כזו מכורה לריח שלך?
ופתאום אני מבינה אותך, את הרגעים האלו שבהם אתה תופס אותי סופגת את המים אחרי המקלחת ומוודא שלא אעביר חלילה פס של דיאודורנט מתחת לזרוע שהתייבשה, והפנים המאוכזבות שלך בפעמים בהם אתה לא מספיק לתפוס אותי בזמן, לא כי אני עושה לך בכוונה, אלא שאני נופלת להרגל הדי ברור הזה של המריחה.. אבל בשבילך אני משתדלת, כמעט והתרגלתי, וכשאין לי איזו פגישה בפנים או בחוץ, אבל בעיקר בבקרים של חופש או של מקלחת חמה לפני השינה, אני מותירה את הגוף שלי נקי מריחות של תמרוקים מתעתעים, יודעת שאם היה הדבר תלוי בך היית מאושר כל כך לו הייתי שוטפת את גופי במים בלבד.
פעם זה היה מעצבן אותי, כמהתי להרגיש את הריח הזה שממלא את חדר האמבטיה בניחוח של נקיון, לקח לי זמן עד שלמדתי להתרגש מזה, מהעובדה הכל כך לא ברורה, שאתה אוהב את הריח הטבעי שלי ולא של הסבון או השמפו התעשייתיים, שלא לדבר על קרם גוף שלא נגע בעור שלי כבר שנים, כי את הטעם שלי אתה רוצה להרגיש עם כל הסנפה וליקוק.. פעם זה היה מרגיז אותי, עד שלמדתי אותך וככה למדתי אותי.
אז אני בהחלט מתקלחת עם סבון ועם שמפו ומרכך אבל ממש מעט, מנוטרלת מכל ריח מרענן של דיאודורנט, ורק הבושם הילדותי ההוא שאני סוחבת עוד מגיל 14, שהוא אפילו לא בושם אלא טיפות שמן עדינות שרק אותו אתה מסוגל לנשום (או את ההוא שהיה עלי ביום החתונה שלנו ונשבר כמה ימים אחרי ברגע שלא ישכח ומעולם לא חזרתי לשים אותו מאז) טיפה קטנה אחת על העורף, כזו שכבר הפכה מזוהה איתי שנים רבות כל כך.
ועכשיו אני מבינה, ארבעה ימים בלעדיך ואני מחפשת את הריח שלך בכביסה, בין סדינים רכים ולבנים, בודקת אולי במקרה נשארה שם איזו חולצה, כי כמה זמן בכלל נשאר ריח? ואיך הפכתי מכורה כל כך לריח שלך..
