סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

פתאומית לעד

ורק איני יודעת אם היה זה מבט עיניך
שהצית בי ברקים לרבבה
לא ידעתי אם הלכתי איתך ואליך
ברחובות הלומי אהבה

היה אביב והצחוק נסתר בכל ניצן פוקע
וברית דם ויין כרותה
ולכל אחד שהעיף בי מבט משתוקק וכמה
האמנתי שהוא אתה

(ל.גולדברג)
לפני 6 שנים. 13 ביולי 2018 בשעה 17:55

אתמול היה תאריך לידתו של המשורר המשובח פאבלו נרודה, שהיה גם דיפלומט פוליטיקאי וסופר עד שהלך לעולמו ב 1973, שזה עוד בכלל לפני שנולדתי.

אתמול נתקלתי בשיר הנפלא הזה שלו מתוך הספר "עשרים שירי אהבה ושיר אחד מיואש" ולא יכולתי לשמור אותו לעצמי בלבד. 

 

odedoded​(שולט) - אכן
אדם עם כתיבה משובחת. השיר ״מת באיטיות״ שלו- נפלא
יש גם צד אפל באישיותו, להלן הסיפור:
"אני מודה שאנסתי" – זו הייתה כותרתו של טור שכתבה האמנית הצ'יליאנית קרלה מורנו בפרפראזה על כותרת האוטוביוגרפיה "אני מודה שחייתי" מאת המשורר בן ארצה פבלו נרודה. את הטור עיטרה מורנו בתמונה של המשורר, ועל ראשו ציירה צואה.
מדוע יצא קצפה של האמנית על המשורר המהולל?
ב-1929 שירת נרודה כשגריר בציילון (כיום סרי לנקה), ובאוטוביוגרפיה שלו תיאר אירוע מאותם ימים, שלא זכה לתהודה מיוחדת כשהספר ראה אור. הוא סיפר שתמיד תהה מי מרוקן ומנקה כל בוקר את האסלה המאולתרת שבה השתמש בביתו, ואז כתב:

"יום אחד התעוררתי מוקדם מהרגיל. הסתתרתי בצל כדי לגלות מי עובר שם. מחלקו האחורי של הבית, כמו פסל כהה, מהלך, הגיחה האישה היפה ביותר שראיתי אי פעם בציילון. היא הייתה טמילית - הקאסטה הנמוכה ביותר בציילון. היא לבשה סארי אדום וזהוב מבד זול מאוד. על רגליה היחפות ענדה אצעדות כבדות. בשני צידי אפה בהק נזם אדום זעיר, כנראה מזכוכית, שנראה כמו אבן אודם.

"היא התקרבה לאיטה לבית השימוש, בלי לשים לב לנוכחותי, ונעלמה עם כלי הקיבול הדוחה שאותו נשאה על ראשה, נסוגה בצעדים של אלילה. היא הייתה יפה כל כך, עד שלמרות עבודתה הבזויה, הותירה אותי חסר מנוחה. כאילו חיית פרא, השייכת לקיום שונה, עולם אחר לחלוטין, הגיחה מתוך הג'ונגל. קראתי לה, אבל היא לא נענתה".

בהמשך מתאר נרודה כיצד נהג להשאיר על נתיבה של האישה פרי כלשהו, או פריט לבוש עשוי משי, וכיצד המשיכה לחלוף על פניו, בלי להגיב לנוכחותו. הוא המשיך להתפעל מיופייה המלכותי, עד שבוקר אחד, כך כתב, "החלטתי ללכת עד הסוף, תפסתי אותה בזרועה והבטתי בפניה. לא הייתה שום שפה שבה יכולתי לשוחח איתה. חתומת פנים ונטולת חיוך היא איפשרה לי למשוך אותה, ועד מהרה שכבה עירומה על מיטתי. גזרתה הדקיקה, ירכיה המלאות, שדיה השופעים, דמו לפסלים העתיקים של דרום הודו. המפגש היה בין גבר לפסל. היא לא עצמה את עיניה ולא נעה. היא צדקה בבוז שחשה כלפיי. האירוע היה חד-פעמי".
לפני 6 שנים
אָמָאזוֹנָה​(אחרת) - ואוו!! איזה סיפור משוגע ומעניין, די מסביר את הקטע שכתב כאן "תמיד תמיד בערבים את מתרחקת לעבר השקיעה הדוהרת ומוחקת פסלים" נדמה שהתפיסה שלו את האשה היא כסוג של פסל, כך שרק האמן יכול לעצב אותה כרצונו ובעל ההון יכול לקשט בה את ביתו ולעשות בה כרצונו... ובכל זאת על פי מה שאתה מספר, הוא תפס את עצמו אחרי הרגע החד פעמי ההוא ולא חזר על כך שוב. ותודה ⁦על הסיפור המרתק🙏
לפני 6 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י