פתאומית לעד

בנובמבר כתבה לי מכתב די קורע,
בדצמבר בגשם נסעה אל הוריה,
כי גם היא נהרסה כמו כל האנשים,
רצתה להרגיש קצת,
מגע אנושי.

עכשיו היא יוצאת לרחוב כדי לקבוע,
שהיא לא לבד, שיש מליונים כמוה,
שרוצים לאהוב ולאבד ת'חושים,
להרגיש מקרוב קצת,
מגע אנושי.

התחלתי פתאום לקנא בה בשקט,
איך היא קמה יום יום כשהיא מחייכת,
ואומרת במקום להתבודד ולהאשים,
בוא נתפורר קצת
במגע אנושי.

לא אין לי הסבר וגם היא בטח אין לה,
לאט לאט מתברר שאני חלק ממנה,
וכשאין הגנות רק שדות נטושים,
לא עובר לנו יום בלי,
מגע אנושי.

שלמה ארצי