הימים האחרונים היו מטלטלים, לרגעים הרגשתי כמו רב חובל על ספינה שנקלעת ללב סערה ומתנגשת בקרחון, וביד רועדת אך בנחישות רבה הצלחתי להשיט את הספינה, וביד שניה לסתום את החורים הנפערים כדי שלא תטבע, המחשבות התרוצצו לכל כיוון אפשרי כשמעליהם מרחפת עננה שחורה, אבל השמש הנצחית שבליבי, שלחה את קרניה החמות והמאמינות והן זרחו בכל הכוח עד שהגעתי לחוך מבטחים.
זה היה רגע הפורקן, הרגע בו אפשרתי לדמעות להשתחרר ולזרום ממני, הרגע בו הבנתי את גודל הסערה שצלחתי, את גודל האחריות שנטלתי של כתפי ועדיין להצליח לא לכעוס, לא לשפוט, לא לשאול שאלות שאין להן מענה, רק להיות בהודיה על שיש בי הכוח להתמודד גם עם סופות קשוחות ביותר.
ועכשיו, צמאה לך ומלאת תשוקה
כמו האדמה לגשם שמרווה אותה.
כמו השיר הזה של רחל שפירא.. לו רק ידעת.
לו ידעת איך כל נים שבי ירא.
אני רואה את השדות סופגים גשמים,
אני שואלת את עצמי
מתי מתי יבוא יומי
להיקרא.
על מצע האדמה
תשוקה שלי הונחה
אני שואלת את נפשי להיות ברוכה
נותר גופי בצמאונו
אתה יודע את חומו ותמהונו
ועוצם עלבונו.
מכל נבט ועלעל נוטף הטל
ובתוכי ממתין לו בכי מיוחל
אני נמשכת לתלמים,
אני הופכת רחמים ותחנונים -
חיים שלמים
כל נים שבי ירא.