פתאומית לעד

ומכל השיר המשוגע והמבולבל הזה, הבית האחרון הוא זה שמצליח לטלטל אותי מבפנים, לזרוק אותי למקומות אפלים באותו יער סבוך של מחשבות הלב שלי..

ואיכשהו אני מוצאת את עצמי שוב ושוב, כל פעם מחדש, קוראת או מקשיבה לו ובוכה.. 

יָפְיהּ אֵינוֹ יָדוּעַ.

וְלִי אָסוּר לוֹמַר
זֹאת לְעַצְמִי אֲפִלּוּ. עָלַי לְהִתְאַפֵּק וּלְטַיֵּל
בִּשְׁעוֹת הָעֶרֶב, כְּשֶׁצֵּל נוֹפֵל עַל צֵל,
וּלְהִסְתַּפֵּק לִי בִּשְׁתִיקָה וְלֹא לִצְעֹק. לָשִׂים לִי זֹאת לְחֹק:
לֹא לַעֲמֹד יוֹתֵר מִדַּי לְיַד גָּדֵר,
לָלֶכֶת הָלְאָה כְּשֶׁמַּשָּׁב שֶׁל סְתָו עוֹבֵר,
לֹא לִשְׁמֹעַ בְּדַבֵּר בָּהּ הַנְּעָרִים
וּבְגַלְגֵּל בָּהּ הַדְּבָרִים הַמְתוּקִים,
לֹא לַעְצֹר כְּשֶׁמִּישֶׁהוּ עוֹצֵר
וְלֹא לִשְׁמֹעַ שֶׁמָּא מִישֶׁהוּ מְזַמֵּר,
לֹא לְהַקְשִׁיב אֵיךְ קוֹל מָתוֹק לוֹחֵשׁ:
יָפְיָהּ אֵינוֹ יָדוּעַ, כְּמוֹ מִכְוָה שֶׁל אֵשׁ.

נתן זך