אני שר על דברים אשר בני העשרים לעולם לא יבינו
עת פרחי הלילך נערמו להם כך על מפתן החלון
ובדירה קטנה ישנה נושנה במונמרטר אז חיינו
ולנו לא היה דבר מלבד תקווה, מלבד החלומות
לה בוהם, לה בוהם
אפשר לומר מאושרים
לה בוהם, לה בוהם
כשהיינו בני עשרים
ביום חורף לבן, בין תמרות העשן בקפה אז ישבנו
חבורת אמנים, צעירים ותמימים החיים בחלום
ובמקום מזומן למלצר הנדהם אז פואמה דקלמנו
וקול הצחוק הרם אשר בקע משם השכיח את הכפור
לה בוהם, לה בוהם
וזה אומר ללא פרוטה
לה בוהם, לה בוהם
שני ציורים תמורת מיטה
לעתים עוד היום בעוברי במקום מחפש אני גשר
לאותם הדברים שבשנות נעורים כאן הביאו לי אושר
אותו אטלייה, אותו בית הקפה נעלמו ללא זכר
מונמרטר השתנתה, כבר לא מה שהיתה, פרחי לילך נבלו
לה בוהם, לה בוהם
להיות עני ומאושר
לה בוהם, לה בוהם
היום זה לא אומר דבר
✨✨✨✨✨✨✨
המילים של ז'אק פלנטה
הלחן של שארל אזנבור
והתרגום הנוגע ללב של דודו טופז שלמרות דמותו הכה שנויה במחלוקת, באמת שחיבבתי אותו באופן מיוחד.
היה בו משהו כל כך ישראלי, ציוני, שובב וישיר, ולב רחב של ילד שרצה להביא המון טוב לעולם ולקבל את כל תשומת הלב שילד זקוק לו כדי שירגיש חשוב ואהוב על כולם.
ולא, זה לא יום השנה למותו, אבל השיר הזה רץ לי בלופ בראש כבר כמה ימים ומעביר בי רטט בלתי מוסבר, כאילו שבגלגול הקודם הייתי לפחות איזהאיזה פריזאי שבילה כל ערב במונמרטר שבפריז הרומנטית והיפהפיה.
ונכון... לכאורה אין לשיר הזה שום קשר לכאן, אבל הוא נוגע ברחשי הלב כמו ליטוף של נוצה והצלפה של שוט אחריה, שוב ושוב ושוב עד למעמקי הנשמה.
בקישור אבי טולדנו שנותן לשיר הזה פייט רציני ושווה קשב לב.
