פתאומית לעד

יום יבוא וימצא הרגע הנכון גם אם עכשיו האפשרות נראית רחוקה כל כך...

לרגעים נדמה שאין בי עוד יכולת להכיל את הכאב של אחרים.. לרגעים נדמה שאין בנמצא מי שידע להכיל אותי.

רק להניח את הראש אני מבקשת,

לא להענש,

לא להחדר,

לא להיות כנועה או מוצלפת..

לפעמים כל מה שמתחשק לי זה להיות יפה ושותקת..

או יפה ובוכה.

השבועות האחרונים מעלים בי מחשבות שלא הכרתי בי, צורך בלתי מוסבר להתנזר, לשקוע בתמימות ילדית בלתי מוסברת, להרגיש עטופה ומוגנת.

משהו בתוכי יודע שקרב הרגע...

הצורך שיש בי להסיר את שריון הפלדה שאני נושאת עלי.... הצורך להסיר אותו הולך ונהיה כבד מהשריון עצמו.