על הבוקר רבתי עם עצמי .
נמאס לי מעצמי . אני לא מעיזה להגיד מה עצמי אומר...
כי זה כל כך רעה . בהתחלה היא תוקפת אותי ותוקפת
מי שאני אוהבת ועל מה שאני עושה עם לידידים...
כשזה מגיעה לידידים שלי אני כבר לא יכולה להישאר רגועה ותוקפת אותה חזרה .
אני תוקפת את הידידים שלה אני??
לא אני לא אומרת להם כלום .
גם אם אני חושבת שהם לא משהו .
היא תמיד רוצה שאני ארחם עליה אבל היא לא קורבן כי אני זאת שצריך לרחם .
אני הקורבן האמיתי של כל ההתפרצויות שלה אני מנסה לחשוב אם אני אוהבת אותה .
זה מוזר לשאול אם אני אוהבת את עצמי...
אבל בכל זאת זה מה שקורה לי טוב שיש לי את הסובבים אותי אותם אני אוהבת יותר מכל .
הם טובים ועוזרים . וגם הם צריכים לסבול אותי.
המסכנים הייתי רוצה כל כך להגן עליהם אבל אחרי זה זה נופל עלי.
אני שואלת את עצמי היא עושה זאת אולי היא אוהבת לראות אותי בוכה אבל אני לא בוכה אף פעם מולה .
אני אומרת לעצמי שהיא לא שווה שאני היה במצב כזה אבל זה יותר חזק ממני ...
אבל האחרים הם מנחים .
כמה אני אוהבת אותם אני בוכה בידיהם כי אני יודעת שהם באמת פה כדי להיות איתי ולהרגיע אותי
כמה אני אוהבת אותכם ידידים טובים וסבלנים שלי ...
איני אומרת לכם הרבה שאני אוהבת אותכם אבל
אני ממש אוהבת אותכם.
לפני 15 שנים. 15 במאי 2009 בשעה 13:14