הלקיחה בנתינה היא

איפשהו לאורך קו הזמן ישנם מקטעים שבהם אתה חש מתכלה,

לא נותר בך דבר לתת, לא שמץ של אנרגיה, אתה רק קיים.

דבר מה שאתה עובר חודר אל מתחת העור, אל תוך הוורידים, מוצץ את לשד חיותך,

כשזה קורה לך בפעם הראשונה זה גם מדכא את נפשך, בפעמים הבאות אתה רק מרוקן-

ומחכה שזה יחלוף.

ובזמן שאתה כלוא באותו לימבו, האנשים מסביבך זורמים הלאה ולא תמיד אתה מצליח

להדביק את הפער,

נצרך רגש עמוק שבסיסו עומד על אואזיס קטן בתוך כל השיממון,

שיאפשר לך את קפיצת הדרך.