הלקיחה בנתינה היא

הבלחת לזמן קצר, זה לא הרגיש כך, זה לא היה קטנוע זה היה משאית,

הנפש שלך הגדולה כל כך, שנעה במהירות בלי אש הצלפים בין השמיים

ותהומות, ההיחשפות של נבכי נשמתך כשהיית מדבר איתי, ללא מבוכה,

ללא פחד, התמימות שלך, התמימות שגרמה לך לצלקות מבני אדם שאינם

טהורים כמוך, וקיבלת הכל, באהבה, בעצם לא את הכל, את המחלה קיללת,

ונלחמת, יום אחרי יום, שעה אחר שעה, והכדורים הלבנים הארורים,

הם ואתה, ספון בחדר במלון בתל אביב, עשן הסיגריות, הלבנים הארורים שאולי

קיווית שיוציאו אותך מהצינורות, שלא הצלחתי להניא אותך מלקחת אותם, ואומרים כשאדם רוצה למות הוא מוצא את הדרך,השיחות שלנו, החיוך בעיניים שלך כשהיית רואה אותי,

אהבתי אותך,

ושלוש ההודעות האחרונות שלך,

"תתקשר אלי כשאתה יכול"