בינה מופלגת

ב. אני צריך לדבר אתך דחוף ולא בטלפון, אני יכול לבוא עכשיו?
א. בוא!

ב. אני לא יודע מאיפה להתחיל, אתה בטח תחשוב שאני דפוק לגמרי.
א. (מחייך) תתחיל מהסוף.
ב. מה פתאום מהסוף?
א. (מחייך, אני הרי מכיר אותו) תתחיל מהסוף, יותר קל.
ב. (חושב, נושם עמוק ופורץ במונולוג שעיקריו להלן) בסוף התעצבנתי מהחפירות שלה וקשרתי לה את הידיים עם האזיקים שהביאה, הבאתי לה סטירות כמו שהיא רצתה, נשכתי לה את הפטמות כמו שהיא רצתה, ודפקתי לה את הצורה כמו שהיא רצתה. אני לא יודע מי יותר דפוק, אני או היא.
א. (בקושי שומר על פנים אדישות) הבנתי מה קרה, איפה הבעיה?
ב. (מסתכל עלי ולא מאמין) אתם כולכם השתגעתם! תגיד, נראה לך הגיוני שאני אפרק ככה בת?
א. אם זה לא עשה לך טוב, למה הסכמת להשתתף ולעשות מה שהיא רצתה? למה לא סירבת בנחרצות?
ב. (מקשקש שטויות, מאשים את כל העולם ואחותו ובסוף אומר בשקט) דווקא כן עשה לי טוב ככה להכאיב לה, בגלל זה רציתי לדבר איתך, אני לא נורמאלי נכון?
א. (לא יכול יותר, צוחק) יש בירות במקרר, תביא לשנינו.
ב. (כולו רוחץ ברחמים עצמיים) למה אתה צוחק עלי?

אני חושב שהמתנה לגיוס המתקרב שלו תהיה שוט זנבות ומצבטים.

אם אימא שלו תגלה את זה, גם בזה אני אהיה אשם. הפעם בצדק.