כחול הזקן

היום אחרי הרבה הרבה מחשבות ,
והרבה זמן.
אני למעשה מפנים שהנה מישהי שקרובה,
הולכת לאבד את חייה עם המחלה הארורה הזו.
היא גובה מאיתנו מחיר גדול שקשה להשלים איתו.
עצם הידיעה שאין ביכולתך או ביכולת הרפואה או הסובבים לעשות משהו בנידון,
מוציאה מימך המון כוחות נפשיים ,הזמן הזה שמתארך ואתה יושב מול
ורואה את האדם שמולך לאט לאט דועך ומאבד צלם אנוש מטריפה אותך לגמרי.
אומר לעצמי זה לא מין הטבע שהורים קוברים את הצאצא שלהם אז למה?
אתה שומע על אנשים אחרים ואומר אוייד כמה שזה עצוב כמה שזה נורא.
אבל שזה קרוב אליך מאוד אתה מרגיש את זה בצורה שונה.
למרות איני אדם מאמין בכלל,לפעמים אני נושא כפיים למעלה ואומר :
בריאות ,
בריאות,
בריאות.
מייתן וכל זה הוא רק חלום.