חריקת הקפיצים

עד שהתנגבתי הוא יצא.
הראיתי לו איפה כל מיני דברים בבית, שהוא כנראה יצטרך להמשך, והתישבתי על כסא ליד הספה.
"תביא את הכפכף ותעמוד על ארבע על הספה." הוריתי לו, והוא ביצע.
"כמה מכות אמרתי?" שאלתי אותו.
"שלושים אדוני." הוא ענה.
"לא נכון, אמרתי עשרים, ועוד שלושים. עכשיו תקבל עוד חמש כי שיקרת. כלומר חמישים וחמש מכות. נתחיל מהעשרים הראשונות. אתה זוכר למה אתה מקבל אותם?" דיברתי אליו כמו אל ילד מטומטם.
"כי לא קראתי לך אדוני, אדוני".
"נכון מאוד. תספור בקול רם."
"אחד! שתיים! שלוש! ארבע! לא כל כך חזק אדוני!"
נעצרתי.
"אני הרשיתי לך להתלונן?"
"לא אדוני."
"זה לטובתך הסיפור הזה."
"כן אדוני."
"עוד חמש מכות. תמשיך לספור."
"כן אדוני. חמש! שש! שבע! שמונה! תשע! עשר! אחד עשרה! שתיים עשרה! שלוש עשרה! ארבע עשרה! חמש עשרה! שש עשרה! שבע עשרה! שמונה עשרה! תשעה עשרה! עשרים!"
התחת שלו האדים.
"תגיד לי תודה שאני טורח לחנך כלבלב מטומטם כמוך."
"תודה אדוני."
"תודה על מה?"
"תודה שאתה טורח לחנך כלבלב מטומטם כמוני." הוא ענה.
"עכשיו עוד שלושים מכות. אתה זוכר על מה?"
"כן אדוני. כי נגעתי בעצמי."
"נכון מאוד. תספור בקול רם."
"אחד! שתיים! שלוש! ארבע! חמש!" הוא ספר, נראה היה שזה מתחיל להיות לו מאוד לא נוח, כי הוא התקשה להישאר במקום.
"תפסיק לזוז."
"זה כואב אדוני."
"ברור שזה כואב אדיוט."
"שש!"
"חמש." תיקנתי אותו. "תפסיק לספור, תמשיך כשתפסיק לזוז."
"סליחה אדוני."
לאחר כמו מכות שבהן הוא לא הורשה לספור נראה שהוא מצליח להישאר במקום.
המשכתי כך עד שלושים, כשכל פעם שהוא זז תיקנתי לו את הספירה.
"מה אומרים?" שאלתי אותו כמו ילד.
"תודה שאתה טורח לחנך כלבלב מטומטם כמוני." הוא ענה.
"עכשיו עשר מכות נוספות. אתה זוכר על מה?"
"חמש כי שיקרתי, ועוד חמש כי התלוננתי."
"נכון. תספור בקול רם."
הכיתי אותו עם הכפכף עוד עשר מכות, שבהן הוא לא זז כלל במפתיע. בסופם הוא הודה לי מעצמו.
"אל תזוז." הוריתי לו. כל העסק הזה חירמן אותי. נעמדתי על הספה מלפניו, כשהוא נשאר על ארבע ודחפתי את הזין שלי לפה שלו.
זיינתי לו את הפה במהירות, עד שפרקתי מטחי זרע בפנים.
"תבלע ותגיד תודה."
"תודה אדוני."