לפני 15 שנים. 5 באוגוסט 2009 בשעה 21:18
לזנוח כל ריסון ולהעלות עצמי על מזבח דיוניסוס עם צחוקו האפל ומלא התאווה ושכרונו המאחד ומטשטש הזהות, תחושת האמת שנודפת מהרעיון ממלאת בחמימות מתוקה, התמסרות ללא עכבות, קיום מושלם.
אך כיצד היא בקיומה הקפוא והנזירי תוכל ללמד זכות על קיום פרוע ואפל? לו רק עמד לה אומץ לבה להסמיך מחשבה למעשים, אך בעקבות המחשבה מייד מזדקר לפניה הפער, פאלוס ענק ושיישי, לועג ומעקר ודמותה משתקפת בו, שברירית ועלובה.
