קולות הלילה מזדחלים אל החדר דרך התריסים. יוצאת ממבצר השמיכה והכרים ומניחה תקליט על הפטפון, המנגינה האהובה נמסכת ברחשי החוץ. הבדידות שרדפתי זמן כה רב עוטפת, מוחשית וממכרת. כל הלילה הענוג לפניי, עת להרהורים מעגליים. נזכרת בנער האחרון, בחור מלא חשיבות עצמית, תלמיד פסיכולוגיה אשר כרובם, סבור היה כי כל מסתרי הנפש האנושית פרושים לפניו וכאשר היה מנהל שיחה תמיד לקח על עצמו את תפקידו החקרני של המטפל. לרגע מסמיקה כשנזכרת כמה התנהגותי עמו הייתה זרה, כיצד מילות הפרידה שלו הדהימו ושעשעו אותי כאשר ההבנה הפציעה על הדמות הפרחונית-סגלגלה שנוצרה בעטיו. תחושת שחרור מהולה בהחמצה. קמה שנית והופכת את התקליט, הרמוניית המקהלה העולה ויורדת, שוטפת בעונג, אוחזת בעוצמה מנוגדת למגע המרפרף שנוגעות בי הדמויות הסובבות כעת. X המשוררת החביבה, יחד, עולות ויורדות בגרמי מדרגות פלסטיים, חוצות מסדרונות אפורים, אחוזות בשותפות הגורל אשר גזר עלינו לחיות בין תשוקה יוקדת לידע האצור בשורות הספרים הארוכות של הספרייה שמהלכת עלינו שיכרון חושים ומתרוצצות כחפרפרות רעבות בין מדפיה שולפות כרך מגרה מכאן וספר מסקרן מכאן לבסוף מוכרעות מממדיה הבלתי נלאים של ההשכלה, לבין סלידה מההמוניות האחידה, האדישה שהיא האוכלוסייה האוניברסיטאית המערערת באופן שיטתי את ההנאה המשוערת שיכלנו להפיק. הנה, כבר משכתי ידיי מכתיבת שירה מתוך הכרה כי זו הנכתבת אינה מספקת את הרעב המקנן, אם משום שלא היה בה ערך ואם מסיבה סתומה אחרת. מבעד לחרכי התריסים העיר מוטלת מתה, ניצנוציה כעויתות שרירים.
לפני 15 שנים. 4 באוגוסט 2009 בשעה 20:51
