אדוני היקר,
הבלוג הזה הוא בשבילך
ממש כשם שאני שלך
לפני הכל
יש לי הרבה מה לכתוב ולספר לך
ובכל זאת אני מנסה לבחור מילים
הרגל מגונה של משוררים, כנראה
בזמן קצר חווינו יחד המון
ואולי דווקא השתיקות שלנו
הן העוצמתיות ביותר
כשרק הגוף מדבר
ואין שום צורך במילים של ממש
זה כאילו שמצאת מפתח לנשמתי
ואני, מצידי, נהנית מאור השמש שחודר לחדרים
שהיו מעט אפלוליים עד עכשיו
ההתמסרות לך היא טבעית בעיניי כמו לנשום
כל כך רוצה להיות ראויה לאהבתך
כל כאב שעליי לספוג בדרכי אל מטרה זו
הוא מבורך בעיניי
שכן, הכניעה הטוטאלית הזו
היא הדבר הכי קרוב לחופש שאי פעם הרגשתי
להיות נוכחת בכול נשימה
להתרגש מאיוושת הרוח הדקה של הקיין מאחורי
ולנסות להסדיר את הדופק שממאן להאט
(וכאן אני מתייחסת לסשן האחרון)
להרגיש איך כל הגוף שלי מתפתל כדי להתקרב
אפילו במילימטר אחד יותר, אלייך
לנשום עמוק לריאות את הריח שלך
את נוכחותך
את הכאב המענג הזה
לרצות בכל מאודי
להכיל את כולו
את כולך
להיות שלך, כאילו שאין בכלל עולם בחוץ.
" ריצית אותי היום" , אמרת כשיצאנו מהרחוב
כמה כוח קיבלתי משלוש מילים
אכן, רגעים של חסד
לפני 15 שנים. 7 בנובמבר 2009 בשעה 22:49