איך אני עושה את זה לעצמי כל פעם? זה לא ייאמן
אני כבר לא ילדה וההתאבדויות הרגשיות האלה הם הדבר האחרון שאני צריכה
ובכל זאת, בגילי הלא מופלג אבל הלא מבוטל
וכאמא לילדים
עדיין קורה לי, שברגע אחד (ולפעמים, בכמה רגעים) של ערפול מחשבתי
אני מקבלת החלטות פזיזות וממיטה על עצמי חורבן
למה לא התקשרתי לשאול? זה היה פותר את הקונפליקט בשנייה
רציתי למות מבושה כשעצרתם לידי
אבל השטות כבר נעשתה וחששתי להוסיף חטא על פשע
שהרי לא היינו ממש לבד
ולבקש שתעזור לי להגיע הביתה
כי לא היה לי שום חשק ללכת לשם כבר
אחרי שעפתי לי באושר כל הלילה
פתאום הרגשתי מובסת ומרוסקת
וכאילו שזה לא מספיק כדי לפרוץ בבכי
אז גם הטרמפ המובטח התפוגג לו ברוח
(הבן זונה הזה!)
מה שגרם לי להרגיש עוד יותר מטומטמת
על ההחלטה הגחמתית שעשיתי כשהחלטתי להישאר
ובשביל מי?!
אילו רק ידע מי אתה
ומה חשיבותך (עצומה) וחשיבותם של האנשים שפגש
אולי היה מתנהג בכבוד הראוי
(הנחש הפתלתל הזה!)
אז מה בעצם הסיבה לבכי המטורף הזה, אדוני?
הצער הנוראי שחשתי על שבטיפשותי
הנחתי (ורוב הסיכויים שבכלל לא הייתי צלולה, לעזעזאל!)
שאולי לא טיפלת בכל, כי הרי אתה תמיד תמיד דואג לי
יותר משאני דואגת לעצמי!
וטעיתי שוב, בענק, בשימי את מבטחי בדרדק שלא ראיתי שנה
ושלא ממש גדל מאז, מסתבר
נותרתי מוכת צער ואכזבה
הוא לא יזכה להיות עוד חלק מחיי
מצטערת שלא חשבתי עד הסוף על מעשיי
ופעלתי בקלות ראש ובכך פגעתי בעצמי
וגרמתי לך לדאגה מיותרת
אני לוקחת אחריות מלאה על כך
ומבקשת את סליחתך
אוהבת
ומבטיחה להשתדל יותר
ג'ימבורי שלך
לפני 14 שנים. 20 בפברואר 2010 בשעה 16:56
